תלמוד ירושלמי דמאי פרק ו הלכה ז

משנה: גר וגוי שירשו את אביהן גוי יכול הוא לומר לו טול אתה עבודה זרה ואני אטול את המעות אתה יין נסך ואני פירות. אם משבאו לרשות הגר אסור. המוכר פירות בסוריא ואמר משל ארץ ישראל הן חייב לעשר. מעושרין הן נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. משלי הן חייב לעשר. מעושרין הן נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. אם ידוע הוא שיש לו שדה בסוריא חייב לעשר. הלכה: ישראל וגוי שקנו ביתו של גוי והיה שם יין נסך ועבודה זרה ומעות לא יאמר לו טול את יין נסך ועבודה זרה ואני מעות. אמר רבי יוחנן לא סוף דבר יין נסך ועבודה זרה ומעות אלא אפילו היו לו שם שני צלמין אחד עשוי כמין דלופקי ואחד שאינו עשוי כמין דלופקי לא יאמר לו טול אתה את שאינו עשוי כמין דלופקי ואני נוטל העשוי כמין דלופקי. אמר רבי זעירא ויאות אילו חבר ועם הארץ שירשו את אביהן עם הארץ והיו שם פירות מוכשרין ופירות שאינן מוכשרין שמא אומר לו טול אתה את המוכשרין ואני נוטל את שאינן מוכשרין. והא מתניתין פליגא טול אתה עבודה זרה ואני מעות אתה יין נסך ואני פירות. אמר סופא ולית היא פליגא אם משבאו לרשות הגר אסור והכא מכיון שקנה כמי שנכנס לרשותו. עקילס הגר חילק עם אחיו והחמיר על עצמו והוליך הנייה לים המלח. תלתא אמורין חד אמר דמי עבודה זרה הוליך לים המלח. וחרנה אמר דמי חלקו של עבודה זרה הוליך לים המלח. וחרנא אמר עבודה זרה עצמה הוליך לים המלח. אלא בשביל לעקור עבודה זרה מבית אבא.