תלמוד ירושלמי חגיגה פרק א הלכה ד

משנה: ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ובנדבות ובמעשר בהמה. והכהנים בחטאת ובאשם ובחזה ובשוק ובבכור. אבל לא בעופות ולא במנחות: הלכה: רבי זעורה עולא בר ישמעאל בשם רבי לעזר. שלמי חגיגה ששחטן מערב הרגל אינו יוצא בהן ידי חובתו ברגל. התיב רבי בא. והא תני. חגיגת ארבעה עשר יוצאין בה משם שמחה. ואין יוצאין בה משם שלמים. [אמר רבי זעירא. תפתר בששחטו ברגל. אמר ליה רבי בא. אם בששחטו ברגל אין זו חגיגת ארבעה עשר. מאי כדון.] אמר רבי זעורה. עד דאנא תמן שמע תנא עולא בר ישמעאל בשם רבי לעזר. כד סלקית להכא שמע תנא רבי חייה בשם רבי לעזר. והיית אך שמח. לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה. או יכול אף לילי יום טוב הראשון. תלמוד לומר אך. או חלף. רבי חייה בשם רבי לעזר. ושמחת בחגך. משאת מתחייב בחגיגה את מתחייב בשמחה. התיבון. והא תנינן. ההלל והשמחה שמונה. הגע עצמך שחל יום טוב הראשון להיות בשבת. לשוחטן מערב הרגל אין את יכול. דאמר רבי זעורה עולא בר ישמעאל בשם רבי לעזר. שלמי חגיגה ששחטן מערב הרגל אינו יוצא בהן ידי חובתו ברגל. לשוחטן ברגל אין את יכול. שכבר למדנו שאין חגיגה דוחה שבת. אימתי אמרו. ההלל והשמחה שמונה. אמר רבי יוסי. קיימה רב אבדומא נחותא בכהנים ובשעיר. אבל לא בעופות ולא במנחות. דכתיב זבח.