תלמוד ירושלמי חגיגה פרק א הלכה ו

משנה: מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג חוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון. עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו. על זה נאמר מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להימנות: הלכה: רבי יוחנן בשם רבי ישמעאל. נאמר חמשה עשר בפסח ונאמר חמשה עשר בחג. מה חמשה עשר שנאמר בפסח יום טוב האחרון תשלומין לראשון. אף חמשה עשר שנאמר בחג יום טוב האחרון תשלומין לראשון. יהודה בר ספרא בשם רבי הושעיה. וחגותם אותו חג ליי שבעת ימים. וכי שבעה הם. והלא שמונה הם. אלא צא שבת מהם הרי שבעה. אמר רבי יוסי. וכי מיכן למדנו שאין חגיגה דוחה את השבת. לא ממקום אחר. התיב רבי יוחנן אחוי דרב ספרא. והא תני. אף בפסח כן. מעתה צא שבת מהן הרי ששה. הגע עצמך שחל יום טוב הראשון ויום טוב האחרון להיות בשבת. מעתה צא מהם שני ימים הרי ששה. אתא רבי חנניה יהודה בר ספרא בשם רבי הושעיה. וחגותם אותו חג ליי שבעת ימים. וכי שבעה הם. והלא שמונה הם. אלא צא שבת מהם. שכבר למדנו שאין חגיגה דוחה שבת. מה תלמוד לומר תחגוהו. אלא מלמד שיום טוב האחרון תשלומין לראשון. אמר רבי יוחנן. ותני כן. שמיני רגל בפני עצמו. פייס בפני עצמו. ברכה בפני עצמה. קרבן בפני עצמו. רגל. דאמר רבי אבון בשם רבי אחא. בכולהם כתיב וביום וכאן כתיב ביום. ללמדך שהוא רגל בפני עצמו. פייס. אמר רבי יוסי. מתניתא אמרה כן. בשמיני חזרו לפייס כרגלים. ברכה. אמר רבי לא. זמן. קרבן. פר אחד איל אחד.