תלמוד ירושלמי כתובות פרק ב הלכה ג

משנה: העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אילו נאמנין. ואם יש עדים שהוא כתב ידן או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר אינן נאמנין. הלכה: העדים שאמרו. כתב ידינו הוא זה כול׳. תני. וכן העדים שהעידו בין לטמא בין לטהר. בין לרחק בין לקרב. בין לאסור בין להתיר. בין לזכות בין לחובה. עד שלא נחקרה עדותן בבית דין אמרו. מבדין היינו. הרי אילו נאמנין. משנחקרה עדותן בבית דין אמרו. מבדין היינו. אינן נאמנין. רבי שמעון בן לקיש אמר. עשו העדים החתומין על השטר כמי שנחקרה עדותן בבית דין. הן אומרים. כתב ידינו הוא. ואחרים אומרים. כתב ידן הוא. תני רבי חייה. לא מעלין ולא מורידין. אמר רבי יוסי. מתניתא אמרה כן. אם יש עדים שהוא כתב ידן או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר אינן נאמנין. הן אומרים. כתב ידינו הוא. ואחרים אומרים. אינו כתב ידם. אמר רבי מנא. נעשה כשטר שנקרא עליו ערער. אמר אסי. ובלבד בשטר שנקרא עליו ערער ונתקיים בבית דין. רבי לעזר אמר. לא נתקיים בבית דין. אמר רבי אילא. טעמא דרבי לעזר. כיון שהוחזקו העדים להיות חתומין בשטר כמי שנחקרה עדותן בבית דין. רב חנא אמר. למידין מספר מוגה. כגון אילין דאמרין. ספרוי דאסי וכאילין איגראתא צריכין. אמר רבי יוסי בירבי בון. ובלבד שלשה שטרות שלשלשה בני אדם. רב חונה בשם רב. נאמנין העדים לומר. שטר אמנה ושטר פוסיטיס הוא. דרב אמר. אסור לחתום בשטר אמנה ובשטר פוסיטיס. מה ופליג. אמרי בשם רב. נאמנין העדים לומר. שטר אמנה ושטר פוסיטיס הוא. מילתא דרב פליגא על מילתא דרב. אמר רבי חגי. לא דרב אמר. אסור לחתום אלא אסור לקיים. כהדא. אם און בי‍דך הרחיקהו. זה שטר אמנה ושטר פוסיטיס. ואל תשכן באוהליך עוולה. זה שטר פרוע.