תלמוד ירושלמי כתובות פרק י הלכה ד

משנה: מי שהיה נשוי שלש נשים ומת כתובתה שלזו מנה ושלזו מאתים ושלזו שלש מאות ואין שם אלא מנה חולקות בשוה. היו שם מאתים שלמנה נוטלת חמשים שלמתים ושלשלש מאות שלשה שלשה שלזהב. היו שם שלש מאות שלמנה נוטלת חמשים ושלמתים מנה ושלשלש מאות ששה שלזהב. וכן שלשה שהיטילו לכיס פחתו או הותירו כך הן חולקין. הלכה: מי שהיה נשוי שלש נשים כול׳. שמואל אמר שוחדא דדייני. לשני שטרות שיצאו על שדה אחת אי זה מהן שירצו בית דין להחליט מחליטין. מתניתא פליגא על שמואל. אין שם אלא מנה חולקות בשוה. לא שוחדא דדייני אתאמרת. והא תני. היורשין שירשו שטר חוב הבכור נוטל פי שנים. עוד יצא עליהן שטר חוב הבכור נותן פי שנים. עוד היא לשוחדא דדייני אתאמרת. רבי אבין בשם שמואל. לא שנייא. בין שני שטרות שיצאו על שדה אחת בין שטר אחד שיצא על שני שדות אי זה מהן שירצו בית דין מחליטין. שמואל אמר. במרשות זה את זו. בשהרשת השלישית את השנייה לדון עם הראשונה. אמרה לה. לא מנה אית לך. סב חמשין ואיזל לך. וכן שלשה שהטילו לכיס והותירו או פחתו כך היו חולקין. אמר רבי אלעזר. הדא דאת אמר בשהיתה הסלע חסירה או יתירה. אבל לשכר ולהפסד כולהן חולקין בשוה. וקשיא. ההן יהב מאה דינרין וההן יהיב עשרה. ואת אמר אכן. חברייא אמרין. יכול הוא מימר ליה. על ידי מניי סלקת פרגמטיא. עד כדון רהטת פרגמטייא זעירה. הוות פרגמטיא רובה. אמר רבי אבין בר חייה. יכול הוא מימר ליה. עד דאת מזבין חד זמן אנא מזבין עשרה זמנים. עד כדון במקום קרוב. במקום רחוק. אמר רבי הילא. יכול הוא מימר ליה. עד דאת אזיל ואתי חד זמן אנא אזיל ואתי עשרה זמנים. תמן תנינן. חזר ונגח שור אחד שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו חמשים זוז ושנים הראשונים דינר זהב. רבי שמואל בשם רבי [זעירא]. וכן לשכר. אמר רבי יוסי. דרבי זעירא פליגא על דרבי אלעזר. רבי מנא אמר קומי רבי יודן. לא מודי רבי לעזר שאם התנו ביניהן שזה נוטל לפי כיסו וזה נוטל לפי כיסו. שוורים כמותנים הן. חזר ואמרה קומי רבי יוסי. אמר ליה. בפירוש פליגין. רבי לעזר אמר. סתמן חולקין בשוה. רבי זירא אמר. סתמן זה נוטל לפי כיסו וזה נוטל לפי כיסו.