תלמוד ירושלמי מגילה פרק ד הלכה ג

משנה: זה הכלל כל שיש בו מוסף ואינו יום טוב קורין ארבעה. ביום טוב חמשה. ביום הכיפורים ששה. בשבת שבעה. אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהן ומפטירין בנביא. הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה: הלכה: וביום הכיפורים ששה. אית תניי תני. שבעה. מאן דאמר. ששה. מפני התפילה. מאן דאמר. שבעה. כהדא דתני. בשבת ממהרים לבוא וממהרין לצאת. ביום טוב מאחרין לבוא וממהרין לצאת. ביום הכיפורים ממהרין לבוא ומאחרין לצאת. הלעוזות לא נהגו כן. אלא אחד קורא כל הפרשה כולה. היה יודע אחד את הפרשה קורא את כולה. שבעה יודעין שלשה פסוקין כולהון קראיי. אחד יודע שלשה פסוקים קרי וחזר קרי. רבי זעורה בשם רב ירמיה. העבד עולה למיניין שבעה. וידבר עולה משלשה פסוקים. לא כן אמר רבי חמא בר עוקבה בשם רבי יוסי בירבי חנינה. אסור ללמד את עבדו תורה. תיפתר. שלמד מאיליו או שלימדו רבו כטבי. רבי חלבו רבי מתנה שמואל בר שילת בשם רב. שבעה חוץ מן המפטיר. התיב רבי חנניה בן פזי. והתנינן. המפטיר בנביא לא יפחות מעשרים ואחד פסוקין. הוא אמרה ואמר טעם. בשאין שם תורגמן. אבל אם יש שם תורגמן קראים שלשה. אמר רבי חלבו קומי רבי אבהו קומי רבי יוחנן. קראיי תלתה. אמר ליה. [ו]לא (הוא) [יהא] רבי יוחנן כתורגמן.