תלמוד ירושלמי מועד קטן פרק ג הלכה א

משנה: ואילו מגלחין במועד הבא ממדינת הים ומבית השביה והיוצא מבית האסורים ומנודה שהתירו לו חכמים. וכן מי שנשאל לחכם והותר והנזיר והמצורע מטומאתו לטהרתו: הלכה: אילו מגלחין במועד הבא ממדינת הים ומבית השבייה והיוצא מבית האסורין. הא שאר כל בני אדם אסורין. אמר רבי סימון. ג‍זרו עליהן שלא ייכנסו לרגל מנוולין. תמן תנינן. אנשי משמר ואנשי מעמד אסורין מלספר ומלכבס. ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת. הא שאר כל הימים אסורין. רבי יוסה רבי אבהו בשם רבי יוחנן רבי אבון בשם חזקיה. גזרו עליהן שלא ייכנסו לשבתן מנוולין. תני בשם רבי יודה. הבא ממדינת הים אסור לו לגלח. רבי יודה כדעתיה. דרבי יודה אמר. אסור לפרש לים הגדול. מעתה כהן שיצא חוץ לארץ הואיל ויצא שלא ברצון חכמים יהא אסור לו לגלח. חד כהן אתא לגבי רבי חנינה. אמר ליה. מהו לצאת לצור לעשות דבר מצוה לחלוץ או לייבם. אמר ליה. אחיו שלאותו האיש יצא. ברוך המקום שנגפו. ואת מבקש לעשות כיוצא בו. אית דבעי מימר. הכין אמר ליה. אחיו שלאותו האיש הניח חיק אמו וחיבק חיק נכריה. וברוך שנגפו. ואת מבקש לעשות כיוצא בו. שמעון בר בא אתא לגבי רבי חנינה. אמר ליה. כתוב לי חדא איגרא דאיקר ניפוק לפרנסתי לארעא ברייתא. אמר לו. למחר אני הולך אצל אבותיך. יהו אומרים לי. נטיעה אחת שלחמדה שהיתה לנו בארץ ישראל היתרתה לה לצאת לחוץ לארץ. והיוצא מבית האסורין. הוינן סברין מימר. בשהיה חבוש אצל הגוים. אבל אם היה חבוש אצל ישראל לא. אתא מימר לך. ואפילו חבוש אצל ישראל. אינו ערב לאדם לגלח בבית האסורין. והמנודה שהתירו לו חכמים. מה אנן קיימין. אם בשהתירו לו קודם לרגל יגלח. אם בשלא התירו לו קודם לרגל אל יגלח. אלא כי נן קיימין בשהתירו לו קודם לרגל וחל יום שלשים שלו להיות ברגל. שאין נידוי פחות משלשים. ואין נזיפה פחותה משבעת ימים. אין נידוי פחות משלשים יום. עד חודש ימים עד אשר יצא מאפכם. ואין נזיפה פחותה משבעה ימים. הלא תכלם שבעת ימים. רבי הוה מוקר לבר אלעשא. אמר ליה בר קפרא. כל עמא שאלין לרבי ואת לית את שאל ליה. אמר ליה. מה נישאול. אמר ליה. שאול. משמים נשקפה. הומיה בירכתי ביתה. מפחדת כל בעלי כנפים. ראוה נערים ונחבאו. וישישים קמו עמדו. הנס יאמר הו הו. והנלכד נלכד בעונו. הפך רבי וחמתיה גחיך. אמר רבי. איני מכירך זקן. וידע דלית הוא מתמנייא ביומוי. ביקשו לנדות את רבי מאיר. אמר להן. איני שומע לכם עד שתאמרו לי את מי מנדין ועל מה מנדין ועל כמה דברים מנדין. ביקשו לנדות את רבי ליעזר. אמרין. מאן אזל מודע ליה. אמר רבי עקיבה. אנא אזל מודע ליה. אתא לגביה אמר ליה. רבי רבי. חביריך מנדין לך. נסתיה נפק ליה לברא אמר. חרוביתא חרוביתא. אין הלכה כדבריהם איתעוקרין. ולא איתעקרת. אין הלכה כדבריי איתעוקרין. ואיתעקרת. אין הלכה כדבריהן חוזרין. ולא חזרת. אין הלכה כדבריי חוזרין. וחזרת. כל הדין שבחא ולית הלכה כרבי אליעזר. אמר רבי חנינה. משניתנה לא ניתנה אלא אחרי רבים להטות. [ולית רבי אלעזר ידע שאחרי רבים להטות.] לא הקפיד אלא על ידי ששרפו טהרותיו בפניו. תמן תנינן. חיתכו חוליות ונתן חול בין חולייא לחולייא. רבי ליעזר מטהר וחכמים מטמין. זה תנורו שלחכיניי. אמר רבי ירמיה. חכך גדול נעשה באותו היום. כל מקום שהיתה עינו שלרבי ליעזר מבטת היה נשדף. ולא עוד אלא אפילו חיטה אחת חצייה נשדף וחצייה לא נשדף. והיו עמודי בית הוועד מרופפים. אמר להן רבי יהושע. אם חברים מתלחמים אתם מה איכפת לכם. ויצאה בת קול ואמרה. הלכה כאליעזר בני. אמר רבי יהושע. לא בשמים היא. רבי קריספי רבי יוחנן בשם רבי. אם יאמר לי אדם. כך שנה רבי ליעזר. שונה אני כדבריו. אלא דתניא מחלפין. חד זמן הוה עבר בשוקא וחמת חדא איתא סחותה דבייתא וטלקת ונפלת גו רישיה. אמר. דומה שהיום חביריי מקרבין אותי. דכתיב מאשפות ירים אביון. רבי יהושע בן לוי שלח בתר חד בר נש תלתה זימנין ולא אתא. שלח אמר ליה. אילולא דלא חרמית בר נש מן יומוי הוינא מחרם לההוא גוברא. שעל עשרים וארבעה דברים מנדין וזה אחד מהן. וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה. אמר רבי יצחק בירבי לעזר. אית סגין מינהון מבדרן במתניתא. תמן תנינן. שלח לו שמעון בן שטח אמר לו צריך אתה לנדות. שאילו נגזרה גזירה כשם שנגזרה בימי אליהו [לא נמצאת מביא את הרבים לידי חלול השם. שכל המביא את הרבים לידי חלול השם צריך נדוי. תמן תנינן. שלח לו רבן גמליאל אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשילן לעתיד לבוא.] לא נמצאת מעכב את הרבים מלעשות מצוה. שכל המעכב את הרבים לעשות דבר מצוה צריך נידוי. תני. אמר רבי יוסי. תוודס איש רומי הנהיג את אנשי רומי שיהו אוכלין גדיים מקולסין בלילי פסחים. שלחו חכמים ואמרו לו. אילולי שאת תוודס לא היינו מנדין אותך. ומהו תוודס. אמר רבי חנניה. דהוה משלח פרנסתהון דרבנן. לא נמצאתה מביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ. שכל המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ צריך נידוי. תמן תנינן. את מי נידו. את אלעזר בן הנד שפיקפק בטהרת הידים. הדא אמרה. המפקפק בדבר אפילו מדברי סופרים צריך נידוי. תמן תנינן. דכמה השקוה. מהו דכמה. דכוותה. נידוהו ומת בנידויו וסקלו בית דין ארונו. ללמדך שכל המנודה ומת סוקלין ארונו. הדא אמרה. המבזה זקן אפילו לאחר מיתה צריך נידוי. ביומוי דרבי זעורה הוון מרחקין ומקרבין. אמר לון [רבי] לא. השתא מרחקין והשתא מקרבין. אמר רבי יוסה. חזרו ונמנו. לכשיחזור בו יהו מקרבין אותו. המנודה לרב מנודה לתלמיד. המנודה לתלמיד אינו מנודה לרב. המנודה לאב בית דין מנודה לחכם. המנודה לחכם אינו מנודה לאב בית דין. המנודה לנשיא מנודה לכל אדם. עד כדון חכם שנידה. ואפילו חבר שנידה. נישמעינה מן הדא. חדא אמהא מן דבר פטא הוות עברה קומי חדא כנישא. חמת חד ספר מחי לחד מיינוק יתיר מן צורכיה. אמרה ליה. יהוי ההוא גוברא מחרם. אתא שאל לרבי אחא. אמר ליה. צריך את חשש על נפשך. הדא אמרה. העושה דבר שלא כשורה צריך נידוי. רבי שמעון בן לקיש הוה מעייני תינין בברברית. אתון ליסטיא וגנבון מינהון בליליא. ובסופא ארגש בהון. אמר לון. ליהוון אילין עמא מחרמין. אמרון ליה. ייא ההוא גוברא מחרם. חש על נפשיה. אמר. ממון אינון חייבין לי. דילמא נפשן. נפק פרי בתריהון. אמר לון. שרון לי. אמרון ליה. שרי לן ונן שריי לך. הדא אמרה. המנדה את מי שאינו צריך ונידה אותו נידויו נידוי. מי מתיר. לא כן תני. מת אחד ממנדיו אין מתירין לו. אמר רבי יהושע בן לוי. הדא דת אמר בשאין שם נשיא. אבל אם יש שם נשיא הנשיא מתיר. רבי יעקב בר אחא בשם רבי בא בר ממל. מעשה באחד שמת אחד ממנדיו ולא התירו לו. ולא כן אמר רבי יהושע בן לוי. הדא דת אמר בשאין שם נשיא. אבל אם יש שם נשיא הנשיא מתיר. וקמת מה דאמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי בא בר ממל. בשלא חזר בו. רבי יעקב בר אביי בשם רב ששת. נמנו באושא שלא לנדות זקן. ואתייא כיי דאמר רבי שמואל בשם רבי אבהו. זקן שאירע בו דבר אין מורידין אותו מגדולתו אלא אומרים לו. היכבד ושב בביתך. רבי יעקב בר אביי בשם רבי אחא. זקן ששכח תלמודו מחמת אונסו נוהגין בו (כ)קדושת ארון. רבי אחא רבי תנחום רבי חייה בשם רבי יוחנן. זקן שנידה לצורך עצמו אפילו כהלכה אין נידויו נידוי. ביומוי דרבי ירמיה אתת עקא על טיברייאי. שלח בעי מנרתא דכספא גבי רבי יעקב בירבי בון. שלח אמר ליה. אדיין לא שב ירמיה מרעתו. וביקש לנדותו. והוה רבי חייה בריה דרבי יצחק עטושיא יתיב תמן. אמר ליה. שמעתי שאין מנדין זקן אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט וחביריו. אמר ליה. דכמה השקוה. וכירבעם בן נבט וחביריו עשה. ונדון אילין לאילין. וחשון אילין על אילין וצרכון מישתרייא אילין מן אילין. וכן מי שנשאל לחכם והותר. מה אנן קיימין. אם בשנשאל קודם לרגל יגלח. אם בשלא נשאל קודם לרגל אל יגלח. אלא כי נן קיימין בשנשאל קודם לרגל ולא מצאו פתח לנדרו אלא ברגל. כהדא. רבי שמעון ברבי לא מצאו פתח לנדרו עד שבא אחד מזקני הגליל. ואית דאמרין רבי שמעון בן אלעזר הוה. והוה נסיב ליה מן הכא ומקים ליה הכא. נסב ליה מן הכא ומקים ליה הכא. עד דאקימיה גו שימשא מפלי מאנוי. אמרון ליה. אילו הויתה ידע דהדין סבא עבד לך הכין נדר הוויתא. אמר לון. לא. ושרון ליה. וליה אמרין. הדא מנן לך. אמר לון. משרת מאיר הייתי בברחו שנים. ויש אומרים. מקלו שלרבי מאיר היתה בידו והיא היתה מלמדתו דעת. תני. כל אילו שאמרו. מגלחין במועד. מותרין לגלח בתוך שלשים יום שלאבל. אית תניי תני. אסור. [ואית תניי תני. מותר.] אמר רב חסדא. מאן דאמר. מותר. בשיש שם רגל. מאן דאמר. אסור. בשאין שם רגל. מתניתא פליגא על רב חסדא. הרי שתכפוהו אבליו זה אחר זה הרי זה מיקל בסכין ובמספרת אבל לא במספריים. וייעשה אבל השיני אצל הראשון כמי שהוא אנוס ויגלח. הוי לא אתאמרת אלא מפני כבוד הרגל. רבי שמואל בר רב יצחק בעי ניחא בתוך שבעה. בתוך שלשים. התיב רבי חנניה חברון דרבנן. והא תאני. אילו דברים שאבל אסור בהן כל שבעה. אם בתוך שלשים הוא אסור בתוך שבעה לא כל שכן. לא איתאמרת אלא בשתכפוהו אבלים. הדא אמרה שהוא מותר. אמר רבי מתניה. מאן דאמר. אסור. כדרכו במספרים. שפם ונטילת צפורנים. אית תניי תני. ברגל מותר ובאבל אסור. אית תניי תני. ברגל אסור ובאבל מותר. מאן דאמר. ברגל מותר. בשיש שם רגל. ובאבל אסור. בשאין שם רגל. מאן דאמר. ברגל אסור. בשיש שם הערמה. באבל מותר. בשאין שם הערמה. רב חייה בר אשי בשם רב. הלכה כדברי מי שהוא מיקל כאן וכאן. רבי שמעון בר אבא בשם רבי יהושע בן לוי. הלכה כדברי מי שהוא מיקל בהילכות אבל. רב אמר. שפם כנטילת צפרנים לכל דבר. אמר רבי ירמיה. ובלבד בנוטות. רבי יצחק בר נחמן בשם רבי חנינה. זוג בא לפני רבי בשפם ובנטילת צפרנים והתיר להם רבי. רבי סימון בשם רבי חנינה. שני זוגות היו. אחד מעמתן ואחד מידד עלה. אחד בשפם ואחד בנטילת צפרנים. והתיר להן רבי. כהדא רבי שמואל בר אבא דמכת אחתיה והוה יתיב מצמי טפרויי. סלק רבי לעזר לגביה ולא כסיתון. סלק רבי נתן בר אבא לגביה וכסיתון. אמר ליה. מן קומי רבי לעזר לא כסיתינון. ומן קומוי את מכסי לון. אמר ליה. ומה את סבר. דאת חביב עלי כרבי לעזר.