תלמוד ירושלמי מכות פרק ב הלכה ד

משנה: זרק את האבן לחצירו והרג אם יש רשות לניזק ליכנס לשם גולה. ואם לאו אינו גולה. שנאמר ואשר יבא את רעהו ביער. מה היער רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם. יצא חצר בעל הבית שאין רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם. אבא שאול אומר מה חטבת עצים רשות. יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח בית דין: הלכה: זרק את האבן לחבירו כול׳. אמר רבי ינאי טבח שהוא מקצב והיכה בין מלמעלה בין מלמטה גולה. ואתייא כיי דמר רבי הונא. טבח שהוא מקצב והכה לפניו למטן גולה למעלן אינו גולה. לאחריו למעלן גולה למטן אינו גולה. אמר רבי יצחק. כל מילה ומילה לדעתיה. ישב לו על גבי מיטה ביום ואין דרך התינוק לינתן על גבי מיטה ביום גולה. בלילה ודרך התינוק הנתון על גבי מיטה בלילה אינו גולה. ישב לו על גבי עריסה ביום ודרך התינוק לינתן על גבי עריסה ביום אינו גולה. בלילה ואין דרך התינוק לינתן על גבי עריסה בלילה גולה. אמר רבי יוסי בר חנינה. היה עומד ומבקע עצים בחצירו ונכנס הפועל ליטול שכרו נתזה הבקעת עליו והזיקתו חייב. ואם מת אינו גולה. שאינו כיער. תני רבי חנינה פטור. ולא פליגין. מה דמר רבי יוסי בן חנינה. בשלא ראו אותו. ומה דתני רבי חייה. בשראו אותו. אם בשלא ראו אותו כיון שאמר לו היכנס חייב. תני רבי חייה. פטור. כיון שאמר לו היכנס צריך לשמר את עצמו. ואית דבעי מימר. כיון שאמר לו היכנס נעשית כחצר שותפין. רבי חייה בשם רבי יוחנן. השותפין קונין זה מזה בחצר. וממחין זה על ידי זה בחצר. וחייבין זה בניזקי זה. ולא כן אמר רב. ממלא את כל רשות הרבים. וזו אינה ממלאה את כל רשות הרבים. מכיון שדרכן להלך בחצר כמי שהיא ממלא את כל החצר.