תלמוד ירושלמי נדרים פרק א הלכה ב

משנה: האומר קונם קונח קונס הרי אילו כנויין לקרבן. חרק חרך חרף הרי אילו כנויין לחרם. נזיק נזיח פזיח הרי אילו כנויים לנזירות. שבותה שקוקה נדר במוהי הרי אילו כנויים לשבועה. הלכה: האומר קונם קונח כול׳. עד כדון עצמו. מהו שיקדיש לשמים בלשון קונם. נישמעינה מן הדא. אמר לו. השאיליני קרדומך. אמר קונם קורדום יש לי. קונם נכסיי עלי. ויש לו קורדום. נכסיו אסורין שאין לזה קורדום. אמר רבי תחליפא קיסרייא. שנייא היא. שבו בלשון שהתפיס את הקרדום בו בלשון התפיס בו את הנכסים. מה נפשך. קדש קורדום קדשו נכסים. לא קדש קורדום אפילו נכסים לא קדשו. אילו אמר. קונם קורדום יש לי. וחזר ואמר. קונם נכסיי עלי. ויש לו קורדום. נכסיו אסורין. יאות. אמר רבי יושוע בן חנניה. אילו אמר. נכסיי מותרין. וקם ליה. יאות. לא אמר אלא שאין לזה קורדום. הא אם יש לו קורדום נכסיו אסורין. הדא אמרה שקדש קורדום. הדא אמרה שקדשו נכסים. הדא אמרה שאדם מקדיש לשמים בלשון קונם. רבי ירמיה בעי. דבר שהוא משמש לשם חולין ולשם קרבן מהו לוסר עצמו בו. והא תנינן. קונס. קונסה שמה. והא תנינן שבותה. שפותה שמה. והא תני בר קפרא. חרס. לא חספא הוא. אמר רבי זעירא. לשון גבוה הוא. האומר לחרס ולא יזרח. רבי שמעון בן לקיש אמר. לשון אומות הוא. כגון אילין ניוותאי דינון קריין לחספא כספא. אמר רבי יוסי. נראין הדברים במקומות אחרים. אבל במקום שקוראין לנזיר נזיק כן אני אומר. נזיר פסילים לא יהא נזיר. מיתני. שבותה שקוקה. תני רבי חייה. שבוקה שקועה שקורה. נדר. דנדר במוהי במומי דנדר משה ויואל משה. רבי יונה בעי. ולמה לינן אמרין במומי דנדר שאול ויואל שאול. ימינא הרי זו שבועה. שמאלא הרי זו שבועה. אמר רבי מתניה. דכתיב וירם ימינו ושמאלו השמים וישבע בחי העולם.