תלמוד ירושלמי נזיר פרק ב הלכה ה

משנה: הריני נזיר ועלי לגלח נזיר ושמע חבירו ואמר ואני עלי לגלח נזיר אם היו פקחין מגלחין זה את זה ואם לאו מגלחין לנזירים אחרים. הלכה: הריני נזיר ועלי לגלח נזיר כול׳. אהן ואני מתעבר לה. ואני על כל דיבורו או ואני על חצי דיבורו. אין תעבדינה ואני על כל דיבורו אמר. ואני נזיר. אין תעבדינה ואני על חצי דיבורו ואמר. הריני נזיר. תני דבית רבי. ואני על כל דיבורו. אמר רבי יוסה. הדא אמרה. אחר שאמר. הריני נזיר מאה יום. ושמע חבירו ואמר. ואני. זה נזיר מאה יום וזה נזיר לשלשים יום. עד שיאמר. הריני כמותו. הריני כיוצא בו. תני רבי חייה. הרי עלי לגלח חצי. וחזר ואמר. הריני נזיר. אם גילח יום שלשים יצא. אמר רבי יוסה. מתניתא אמרה כן. הריני נזיר ועלי לגלח נזיר. ושמע חבירו ואמר ואני. ואמר ועלי לגלח נזיר. אם היו פיקחין מגלחין זה את זה. הא לעצמן לא. מפני שאמר. הריני נזיר ועלי לגלח נזיר. אבל אמר. הרי עלי לגלח חצי נזיר. וחזר ואמר. הריני נזיר. אם גילח לעצמו יצא. ניחא שיני לגלח את הראשון. ראשון מגלח את השיני. רבי יוסי בשם רבי זעירא. זאת אומרת שאדם קובע עליו קרבן נזיר ועתיד ליזור. רבי חיננא בשם רבי זעירא אמר תלת. הדא אמרה. אם גילח לעצמו יצא. הדא אמרה. שאדם קובע לחבירו קרבן נזירות ליזור. הדא אמרה. שאדם קובע לחבירו קרבן נזירות שלא מדעתו. אבל אינו מפרישו אלא מדעתו. רבי מנא בעי קומי רבי יודן. אמר. הרי עלי קרבן נזיר. ועתיד ליזור בשעה שנזר סתם. מגלח בין נזיר שכבר נזיר בין נזיר שעתיד ליזור. פירש. ייבא כהדא. רבי לוי בר חייתה בעי. כתב לה. דין ודברים אין לי בנכסייך העתידין ליפול לך. מה הן. ויש אדם מתנה על דבר שלא בא לעולם.