תלמוד ירושלמי נזיר פרק ד הלכה א

משנה: מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני ואני כולן נזירין. הותר הראשון הותרו כולן הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין. הריני נזיר ושמע חבירו ואמר פי כפיו ושערי כשערו הרי זה נזיר. הריני נזיר ושמעה אשתו ואמרה ואני מיפר את שלה ושלו קיים. הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר. הלכה: מי שאמר. הריני נזיר. ושמע חבירו ואמר. ואני כול׳. כן היא מתניתא. ואני ואני. מאן תנא ווים. רבי יודה. ברם כרבי מאיר. אני אני. מתניתא שהיו כולהם בתוך כדי דיבורו שלראשון. תני. הותר האמצעי. ממנו ולמטן מותר. ממנו ולמעלן אסור. מתניתא אפילו אין כולהם בתוך כדי דיבורו שלראשון אלא בתוך כדי דיבורו שלזה וזה בתוך כדי דיבורו שלזה. כמה הוא כדי דיבורו. רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי. כדי שאילת שלום בין אדם לחבירו. אבא בר בר חנה בשם רבי יוחנן. כדי שאילת שלום בין הרב לתלמיד ויאמר לו. שלום עליך רבי. אחד שאמר. הריני נזיר מאה יום. ושמע חבירו ואמר. ואני מאה יום. וחזר ואמר. ואני. נעשה עיקר טפילה. אחד שאמר. הריני נזיר. ואמר. אני. בתוך דיבורו שלראשון. ושמע חבירו ואמר. ואני. בתוך כדי דיבורו שלשיני. הותר הראשון הותר השני. הותר השיני לא הותר השלישי. אחד שאמר. הריני נזיר שתים. ושמעו שנים ואמרו. ואנו. נזירין שתים או כל אחד ואחד שתים. הוא הותר הותרו הן. לא הותר הוא. שנים שאמרו. הרי אנו נזירין. ושמע אחד ואמר. ואני. תחת שניהן נזר או תחת כל אחד ואחד נזר. הותרו הן היום הוא. הותר הן לא הותרו הן. פי מן היין. ראשי מן התגלחת. ידי מן הטומאה. רגלי מן הטומאה. ראשי נזיר. כבידי נזירה. נזיר. הילוכי נזיר דיבורי נזיר. לא אמר כלום. למה. שהתפיס את הנדר בדבר שהנשמה תלויה בו. נדר נדר. מה נדר שנאמר להלן דבר שהנשמה תלויה בו. אף נדר שנאמר כאן דבר שהנשמה תלויה בו. הריני נזיר ואת כול׳. הותר הוא היא הותרה. הותרה היא הוא לא הותר. מה הן ואני. מה את עבד לה. באמן וקיים לך. או יפה עשית. דחייה רובה ורבי הושעיה רובה. תני. האשה שנזרה בנזיר ושמע בעלה ואמר לה. מה ראית שתזורי. מדוע עשית שנזרת. ולא הייתי רוצה שתזורי. אין כאן נדר אין כאן שבועה. לא אמר כלום. אבל אם אמר. יפה עשית שנזרת. וכך הייתי רוצה שתזורי. ואילו לא נזרת הייתי מזירך. תני רבי חייה. כולהם אינו יכול להפר. תני רבי הושעיה. כולהם יכול להפר. עד שיאמר באמן וקיים ליך עוד אינו יכול להפר.