תלמוד ירושלמי נזיר פרק ט הלכה א

משנה: הגוים אין להן נזירות. נשים ועבדים יש להן נזירות. חומר בנשים מבעבדים שהוא כופף את עבדו ואינו כופף את אשתו. חומר בעבדים מבנשים שהוא מיפר נדרי אשתו ואינו מיפר נדרי עבדו. היפר לאשתו היפר עולמית. היפר לעבדו יצא לחירות השלים נזירותו. עבר מכנגד פניו רבי מאיר אומר לא ישתה. ורבי יוסי אומר ישתה. הלכה: הגוים אין להן נזירות כול׳. בני ישראל נודרין בנזיר ואין הגוים נודרין בנזיר. כמה דאת אמר. איש. מה תלמוד לומר איש. להביא הגוים שנודרין נדרים ונדבות כישראל. אמור אף הכא כן. שנייא היא. דכתיב וכפר עליו. את שיש לו כפרה. יצאו גוים שאין להן כפרה. תמן תנינן. הנכרי. רבי מאיר אומר. נערך אבל לא מעריך. רבי יהודה אומר. מעריך אבל לא נערך. וזה וזה מודין שהן נודרין ונידרין. רבי ירמיה בעי. מאן דאמר תמן מעריך. והכא מזיר. מאן דאמר נערך. הכא ניזור. מזיר היך איפשר. ישראל מזיר את הגוי. ושמע הוא ליה. אלא בשאמר ישראל. הריני נזיר. ושמע הגוי ואמר. מה שאמר זה עלי. אינו אלא כפורע חוב. ניזור היך איפשר. גוי מזיר את ישראל. ישראל לישראל אינו מזיר וגוי מזיר את ישראל. אלא בשאמר הגוי. הריני נזיר. ושמע ישראל ואמר. מה שאמר זה עלי. מה מיעטת בו. ישראל בבל יחל ואין הגוי בבל יחל. אמר רבי יונה. ישראל יש להן היתר חכם. גוים אין להן היתר חכם. אמר רבי יוסי. ישראל צריכין היתר חכם והגוים אין צריכין היתר חכם. ואתייא דרבי יונה כדרבי אבהו. חדא גויה אתת לגבי רבי אבהו. אמר לאבימי בר טובי. פוק ופתח לה בנולד. ודרבי יונה כרבי אחא. דאמר. הוא לבן הוא כושן רשעתים. ולמה נקרא שמו כושן רשעתיים. שעשה שתי רשעיות. אחת שחילל את השבועה ואחת ששיעבד בישראל שמונה שנה. ויכוף את אשתו. לא כן אמר רבי הונא. הנייתי עליך. כופה ומשמשתו. הנייתך עלי. הרי זה יפר. שנייה היא שהוא הנייתו והנייתה. ולא יכוף את עבדו. שנייא היא. דכתיב כי נזר אלהיו על ראשו. את שאין לו אדון אחר. יצא עבד שיש לו אדון אחר. היה יכול למחות על דבר רבו. אומר לו. הלכה היא. שמע לדברי רבך. כפפו רבו וניטמא מהו שיביא קרבן טומאה. וכי נזיר הוא. לא את הוא שגזרתה עליו שיטמא. את אמר. מביא קרבן טומאה. וכא מביא קורבן טומאה. כפפו רבו וניטמא מהו שיסתור. וכי נזיר הוא. אלא את הוא שגזרת עליו שיטמא. את אומר. סותר. וכא סותר. פשיטא דא מילתא. ניטמא ואחר כך יצא לחירות מביא קרבן טומאה. מהו. בשכפפו רבו או בשלא כפפו רבו. אין תימר בשכפפו. מביא קרבן טומאה. אין תימר בשלא כפפו. רבו ישלם כל זמן שהוא תחתיו. אמר רבי יוסי. בשכפפו רבו אנן קיימין. שלא תאמר. הואיל ויצא לחירות תפקע ממנו נזירות בטומאה. לפום כן צרך מימר. מונה לנזירות בטומאה. אמר רבי יוסי. עבד שאמר. הריני נזיר לכשאצא לחירות. כופו לנזירות. עבד כופו לנזירות ואינו כופה לא לנדרים ולא לשבועות. רבי ירמיה בעא קומי רבי זעירא. כפפו רבו וניטמא מהו שילקה. או אינו אלא הלכה. מה אנן קיימין. אם בשנזירותו תורה והלכה יש לכוף לוקה. אם בשאילו ואילו מדבריהן לא ילקה. אמר רבי מנא. לוקין על ההלכה. אלא אכן הוא. אם בשנזירותו הלכה והלכה יש לכוף ולוקה. אם בשאילו ואילו מדבריהן לא ילקה. כפפו רבו לדבר אחד מהו שיכוף אותו לכל הדברים. באנו למחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי. עבר מכנגד פניו. רבי מאיר אומר. לא ישתה. רבי יוסי אומר. ישתה. מה אנן קיימין. אם בשאמר. בין בפניי בין שלא בפניי שתה. אוף רבי מאיר מודה. אם באומר. בפניי שתה שלא בפניי אל תשתה. אוף רבי יוסי מודה. אלא כן אנן קיימין באומר שתה. רבי מאיר אומר. בפני שתה ושלא בפני אל תשתה. רבי יוסי אומר. באומר. בין בפניי בין שלא בפניי שתה.