תלמוד ירושלמי סוכה פרק ב הלכה ח

משנה: מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין. אמרו בית הלל לבית שמאי מעשה שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לבקר את יוחנן בן החורוני ומצאוהו ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית. אמרו להן בית שמאי משם ראייה. אף הן אמרו לו אם כן היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך: הלכה: לא סוף דבר שולחנו. אלא אפילו כדי שולחנו. כמה הוא כדי שולחנו. טפח. רבי יודה בר פזי ורבי אייבו בר נגרי הוון יתיבין. אמרין. תנינן. אחר שהודו. מי הודה למי. בית שמי לבית הלל [או] בית הלל לבית שמי. אמרין. נצא לחוץ ונלמוד. ונפקין ושמעון. רבי חזקיה רבי אחא בשם רבי יודה בן לוי. לא מצאנו שהודו בית (הלל) [שמי] לבית (שמי) [הלל] אלא בדבר זה בלבד. רבי חונה בשם רב אבייא. מתניתא אמרה כן. המערה מכלי לכלי ונגע טבול יום בקילוח. אם יש בו יעלה באחד ומאה. אין תימר. בית הלל הודו לבית שמי שלא תעלה. מאן תנא הכא תעלה. לא בית הלל [ולא] (ל)בית שמי. אמר רבי אידי. נאמר. בית הלל שנו אותה עד שלא הודו להם בית שמי. אמר רבי יוסה. מתניתא אמרה כן. אחר שהודו. רבי ליעזר אומר. תירום ותישרף. ורבי אליעזר לאו שמותי הוא. אמר רבי חיננא. מתניתא אמרה כן. אחר שהודו אילו לאילו תעלה. בית שמי מסלקין לון. ואינון מודיי לון. אמר רבי אבון. תשובה אחרת יש כאן. כהדא דתני רבי הושעיה. מה אם טהורה שהיא בעון מיתה אצל זרים הרי היא עולה. טמאה שהיא בעשה אצל כהנים לא כל שכן. מה זכו בית הלל שתיקבע הלכה כדבריהן. אמר רבי יודה בר פזי. שהיו מקדימין דברי בית שמי לדבריהן. ולא עוד אלא שהיו רואין דברי בית שמי וחוזרין בהן. התיב רבי סימון בר זבד קומי רבי אילא. או נאמר. תנייה חמתון סבין מינון ואקדמון. והא תני. מעשה שהלכו זקני בית שמי וזקני בית הלל לבקר את יוחנן בן החורוני. נאמר. זקינינו וזקניכם. אמר רבי זעורה רב חונה בשם רב. הלכה כבית שמי. רבי ירמיה רבי שמואל בר רב יצחק בשם רב. ממה שסילקו בית שמי לבית הלל. הדא אמרה. הלכה כדבריהן.