תלמוד ירושלמי סנהדרין פרק ב הלכה ג

משנה: מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו לא חולץ ולא חולצין את אשתו לא מייבם ולא מייבמין את אשתו. רבי יהודה אומר אם רצה לחלוץ וליבם זכור לטוב. אמרו לו אם רצה אין שומעין לו. ואין נושאין את אלמנתו. רבי יהודה אומר. נושא הוא המלך אלמנתו של מלך. שכן מצינו בדוד שנשא אלמנתו של שאול שנאמר ואתנה לך את בית אדניך ואת נשי אדנך בחיקך: הלכה: מלך לא דן ולא דנין אותו כול׳. לא דן. והכתיב ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו. ותימר הכן. אמור מעתה. היה דן הדין. זיכה הזכיי וחייב החייב. היה החייב עני נותן לו משלו. נמצא עושה דין לזה וצדקה לזה. רבי אומר. היה דן וזיכה הזכיי וחייב החייב. מעלה עליו המקום כילו עשה צדקה עם החייב שהוציא גזילה מידו. ולא דנין אותו. על שם מלפניך משפטי יצא. רבי יצחק בשם רבי. המלך וציבור נידונין לפניו בכל יום. שנאמר. לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו. רבי יודן אומר אם רצה לחלוץ ולייבם זכור לטוב. אמרו לו אם את אומר כן נמצאת פוגם כבוד המלך. אין נושאין לא אלמנתו ולא גרושתו שלמלך. על שם ותהיינה צרורות עד יום מותן אלמנות חיות. רבי יודה בר פזי בשם רבי יוחנן. מלמד שהיה דוד מקלעתן ומקשטתן ומכניסן לפניו בכל יום ואומר ליצרו הרע. תאבתה דבר האסור לך. חייך שאני מתאיבך דבר המותר לך. רבנין דקיסרין אמרין. אסורות ממש היו. ומה כלי הדיוט שנשתמש בהן הדיוט אסור למלך להשתמש בו. כלי המלך שנשתמש בהן הדיוט אינו דין שיהא המלך אסור לשמש בהן. רבי יודן אומר. נושא המלך אלמנת המלך. שמצינו בדוד שנשא אלמנת שאול. שנאמר. ואתנה לך את בית אדניך ואת נשי אדניך בחיקך. זו רצפה ואביגיל ובת שבע. שלשה בנים היו לחצרון. דכתיב ובני חצרון ירחמאל ואת רם ואת כלובי. הוא ירחמאל קדמוי אלא שנשא אשה גויה להתעטר בה. דכתיב ותהי אשה אחרת לירחמאל ושמה עטרה היא אם אונם. שהכניסה אנינה לתוך ביתו. ורם הוליד את עמינדב. ועמינדב הוליד את נחשון ונחשון הוליד את שלמה. ושלמון הוליד את בועז ובועז נשא את רות. הא נבל אתי מן דכלובי. אמר נבל. לית בישראל בר טבין סגין מיני. הדא היא דכתיב ואיש במעון ומעשהו בכרמל והאיש גדול מאד והוא כליבי. דאתי מן כלובי. וישמע דוד במדבר כי גוזז נבל. ואמרתם כה לחי. לקיומא. ואתה שלום וגו׳. אמר רבי יוסטא בר שונם. נעשו מחנה. ויען נבל את עבדי דוד וגו׳. ומניין לדיני נפשות שמתחילין מן הצד. תנא שמואל הזקן קומי רבי אחא. ויאמר דוד לאנשיו וגו׳. ויעט בהם. מהו ויעט בהם. אפחין במילין. ועתה דעי וראי מה תעשי. ותפגוש אותם. גילת שוקה והלכו לאורה. ותפגוש אותם. הוקרו כולם. וחד אמר אך לשקר שמרתי וגו׳. משתין בקיר. מה עיסקיה דכלבא משתין בכתלא. אפילו על כלבא לי נא חייס. ותרא אביגיל את דוד וגו׳. אמרה ליה. מרי דוד. אנא מה עבדית. בניי מה עבדון. בעיריי מה עבד. אמר לה. מפני שקילל מלכות דוד. אמרה ליה. ומלך אתה. אמר לה. ולא משחני שמואל למלך. אמרה לו. עדיין מוניטה דמרן שאול קיים. ואני אמתך. מלמד שתבעה לתשמיש. מיד הוציאה כתמה והראת לו. אמר לה. וכי רואין כתמין בלילה. אמרה ליה. ולא ישמעו אזניך מה שפיך מדבר. כתמין אין רואין בלילה ודיני נפשות דנין בלי‍לה. אמר לה. כבר נגמר דינו מבעוד יום. אמרה לו. ולא תהיה זאת לך לפוקה. אמר רבי לעזר. פיקפוקי דברים היה שם. רבי לוי הוה עבר פרשתא. והוה רבי זעירא מפקד לחברייא. עלון ושמעון קליה דרבי לוי דרש. דלית איפשר ליה דהוא מפקא פרשתא דלא ריבווון. עאל ומר לון. לא. ושמע רבי זעירא ומר. אוף באגדתיה אית ריבוון. לפוקה. פיקפוקי דברים היה שם. אמרה ליה. כד תיפוק פקפותך יהו אומרים עליך. שופך דמים את. ולמכשול עון. אתה עומד להיכשל באשת איש. מוטב אחת ולא שתים. עתידה רובה מן הדה מייתי לא תהא דא כדא. ולשפוך דם. עומד אתה למלוך על ישראל והן אומרים עליך. שופך דמים היה. והדא דתימר. כל המקלל מלכות בית דוד חייב מיתה. אדיין מחוסר כסא את. וזכרת את אמתך. מלמד שפקרה עצמה. וכיון שפקרה עצמה פגמה הכתוב. בכל קרייא את קרי אביגיל בר מהדין פסוקא ויאמר דוד לאביגל ברוך יי. מבוא בדמים. דם נידה ושפיכות דמים.