תלמוד ירושלמי סנהדרין פרק ג הלכה ט

משנה: היו מכניסין את השני ובודקין אותו. אם נמצאו דבריהם מכוונים נושאין ונותנין בדבר. שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב זכאי. שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי חייב. אחד אומר זכאי ואחד אומר חייב ואחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינין: ואפלו שנים מזכין או מחייבין ואחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינין: הלכה: היו מכניסין את השיני כול׳. שעירים. מיעוט שעירים שנים. מה תלמוד לומר שני. שיהו שניהן שוין. כבשים. מיעוט כבשים שנים. מה תלמוד לומר שני. שיהו שניהן שוין. מיעוט צפרים שנים. מה תלמוד לומר שתי. שיהו שוות. מיעוט חצוצרות שתים. מה תלמוד לומר שתי. שיהו שוות. התיב רבי חגי לרבי יסא. והכתיב ועמדו שני האנשים. מעתה מיעוט אנשים שנים. מה תלמוד לומר שני. שיהו שוין. והכתיב לא תטה משפט גר יתום. הרי גר דן עם מי שאינו גר. יתום דן עם מי שאינו יתום. אם כן למה נאמר שני. מופנה להקיש ולדון ממנו גזירה שוה. נאמר כאן שני ונאמר להלן וישארו שני אנשים. מה להלן אנשים ולא נשים אף כאן אנשים ולא נשים ולא קטנים. הרי למדנו שאין האשה דנה. ולא מעידה. רבי יוסי בי רבי בון בשם רב יוסף. נאמר כאן שני ונאמר להלן שני. מה להלן על פי שנים עדים אף כאן על פי שנים עדים. אם כן מה תלמוד לומר שני. שלא יהא אחד עומד ואחד יושב. אחד אומר כל צורכו ולאחד אומר לו. קצר דבריך. אמר רבי יהודה. שמעתי שאם רצה הדיין להושיב את שניהן מושיב. רבי ישמעאל אומר. אומרין לו. לבוש כשם שהוא לבוש או הלבישהו כשם שאת לבוש. אמר רבי בא בשם רב הונא. צריכין העדים לעמוד בשעה שמעידין. שנאמר ועמדו שני האנשים. רבי ירמיה בשם רבי אבהו. אף הנידונין צריכין לעמוד בשעה שמקבלין דינן. שנאמר אשר להם הריב לפני יי. כתיב לא יומתו אבות על בנים. והלא כבר נאמר איש בחטאו יומת. מה תלמוד לומר לא יומתו אבות על בנים. לא יומתו אבות בעדות בנים ובנים לא יומתו בעדות אבות. מניין שלא יהו העדים קרובין שלנידונין. ומניין שלא יהו העדים קרובין זה לזה. הגע עצמך שאם הוזמו לא מפיהן נהרגין. ומניין שלא יהו העדים קרובין שלדיינין. הגע עצמך שאם הוזם אחד מהן כלום נהרג עד שיוזם חבירו. אם את אומר כן לא היה נהרג על פיו. ומניין שלא יהו הדיינין קרובין זה לזה. אמרה תורה. הרוג על פי עדים. הרוג על פי דיינין. מה עדים אין קרובין זה לזה אף דיינין אין קרובין זה לזה. אין לי אלא אבות ובנים. שאר קרובין מניין. אמר רבי זעירא ובנים. לרבות שאר קרובין. עד כדון כרבי עקיבה. כרבי ישמעאל מניין. תני רבי ישמעאל. ושפטו העדה והצילו העדה. שלא יהא העדה לא קרובי מכה ולא קרובי מוכה. אמר רבי יוסי. אם אתה אומר כן נמצאת אומר. בית דין גואלי הדם. מיכן שלא יהו הדיינין קרובי הנידונין. ומניין שלא יהו העדים קרובי הנידונין. אמרה תורה. הרוג על פי עדים. הרוג על פי דיינין. מה הדיינין אינן קרובי הנידונין. אף העדים לא יהו קרובי הנידונין. ומניין שלא יהו העדים קרובין זה לזה. הגע עצמך שהוזמו לא מפיהן הן נהרגין. בכשירים ולא בפסולים. שנאמר אם לא יגיד ונשא עוונו. את שמגיד וחבירו משלם ממון. יצא פסול שאפילו מגיד אין חבירו משלם ממון. בפני בית דין. להוציא עד אחד. בשאמרו לו. הרי את מקובל עלינו כשנים. יכול יהא חייב. תלמוד לומר או ראה או ידע. את שהוא כשר להעיד עדות תורה. יצא עד אחד שאין כשר להעיד עדות תורה. שלא בפני בית דין. אם לא יגיד ונשא עונו. את שמגיד ומשלם ממון. יצא חוץ לבית דין שאפילו מגיד אין חבירו משלם ממון. ומניין לשני עדים. הוא ועד אחר הרי כאן שנים. וכרבי ישמעאל. דרבי ישמעאל אמר. כל מקום שכתוב בתורה עד סתם הרי הוא בכלל שני עדים עד שיודיעך הכתוב שהוא עד אחד. אשכח תני רבי ישמעאל. עד אחד מהו לחייב עליו משום שבועת ביטוי. איפשר לומר אחר ראוי לצרפו ולחייבו משום שבועת עדות ואת מחייבו משום שבועת ביטוי. קרוב מהו לחייב עליו משום שבועת ביטוי. ייבא כהדא דמר רבי בא (בר) שמואל. שבועה שנתן פלוני לפלוני מנה. נמצא שלא נתן. מאחר שאין בידו לבא ואין בידו לשעבר. או כהדא. אמר לו. היכן שורי. אמר לו. איני יודע מה אתה סח. והוא שמת או נשבר או נשבה או אבד. משביעך אני. ואמר אמן. פטור. רב אמר. פטור משבועת פיקדון וחייב משבועת ביטוי. אמר רבי יוחנן. מאחר שמצוה להפיסו אין חייב משום שבועת ביטוי. על דעתיה דרב אינו מצוה להפיסו. מפייסו על האמת ואינו מפייסו על השקר. תני רבי ישמעאל. ונשא עונו. קרבן. מנן ליה בית דין. ילפין אגדה אגדה. מה אגדה שנאמר להלן בית דין אף כאן בית דין. כהדא. אין מקבלין עדים אלא אם כן ראו שניהן כאחת. רבי יהושע בן קרחה אומר. אפילו בזה אחר זה. רבי ירמיה בשם רב. מודין חכמים לרבי יהושע בן קרחה בעידי בכורה ובעידי חזקה. רבי בא בשם רבי ירמיה. אף בעידי סימנין כן. מה דפשיטא. בשזה אומר. ראיתי שתי שערות בגבו. וזה אומר. ראיתי שתי שערות בגפו. אחד אומר. ראיתי שערה אחת בגבו. ואחד אומר. ראיתי שערה אחת בכריסו. ולא כלום. כל שכן גבו וגפו. שנים אומרים ראינו שערה אחת בגבו. ושנים אומרים ראינו שערה אחת בכריסו. רב יוסי ורב הושעיה בר רב שמי. חד אמר. פסול. וחד אמר. כשר. מאן דמר פסול. במעיד על חצי סימן. ומאן דמר כשר. אני אומר. שמא נשרו. אחד אומר. שתי שערות בגבו. ואחד אומר. שנים בכריסו. רבי בא אמר. דברי הכל כשר. אמר רבי חגיי. דברי הכל פסול. רבי יוסי אמר. במחלוקת. אמר רבי [יוסי] לרבי חגיי. הא רבי יודן אמר דכוותי. אמר ליה. ועל רביה אנא פליג כל שכן עלוי. אמר רבי מנא. יאות אמר רבי חגא. אילו שטר שחתום בארבעה חותמות זה מעיד על שנים וזה מעיד על שנים וקרא עליו ערער שמא כלום הוא. ואין כל חתימה צריכה שני עדים. והכא כל סימן צריך שני עדים. רבי חיננא שמע לה משום חזקה. אילו אחד מעיד שאכלה שנה ראשונה שנייה ושלישית ואחד מעיד שאכלה רביעית חמישית וששית שמא כלום הוא. ואין כל חזקה וחזקה צריכה שני עדים. והכא כל סימן וסימן צריך שני עדים. כהדא. אין שומעין מן העדים אלא אם כן באו שניהן כאחת. רבי נתן אומר. שומעין דברי ראשון ולכשיבוא שיני שומעין את דבריו. רבי יונתן הוה יתיב מקשי. איפשר אית הכא בר נש דשמע הלכה כרבי נתן. אמר ליה רבי יוסי בר חנינה. הא רבי שמעון בן יקים. אמר יקום לעיל. כיון דסלק אמר ליה. שמעת הלכה כרבי נתן. אמר ליה. שמעתי. מודה רבי יהושע בן קרחה לרבי נתן. אמר ליה. ולהדא צורכה. אמר ליה. ולא אתכוון רבי יוסי בר חנינה אלא מסקא רבי שמעון בן יקים לעיל בגין דהוה אינשא רבא. רב חסדא בעי. מהו לקבל עדים שלא בפני בעל דין. רבי יוסי בשם רבי שבתי. מקבלין עדים שלא בפני בעל דין ועבדין ליה גזר דין. אם בא וערער עררו קיים. אדם ששלחו אחריו בית דין שלש פעמים ולא בא. רבי יהושע בן לוי אמר. מקבלין העדות בלא בעל דין ועבדין ליה גזר דין. כהדא כהנא דמך ושבק ירתו לרבי יאשיה וקביל רבי לעזר סהדו דלא באפוי וזכי לרבי יאשיה. ולא עוד אלא דשבק ספרים. כתב רבי לעזר לירתוי. ספרים שזכת בהן ארץ ישראל אין מוציאין אותן חוצה לארץ. רבי ניסי בשם רבי לעזר. אם כתב על מנת להוציא מוציא. רבי חייה בר בא בעא קומי רבי יסי. מהו להוציא. אמר ליה. לעובדא את שאיל לי. אמר ליה. לא. ובאיש לרבי זעירא דלא אמר ליה עובדא בגין מידע מהו אמר. רבי ירמיה הוה ליה דין עם חד בר נש וקבלון לשהדייא דלא באפוי דרבי ירמיה וחייבון לרבי ירמיה. והוה יתיב ומצטער. איפשר מקבלין עדים בלא בעל דין. רבי הונא רבי פינחס רבי חזקיה חוקוק לא עלון בפירקא בההוא יומא. דחק רבי הונא ואעל ושכח רבי ירמיה מצטער ואמר. איפשר מקבלין עדים בלא בעל דין אפילו עמהן באותה העיר. אמר ליה. כן חמת דעתון דרבנן.