תלמוד ירושלמי סנהדרין פרק ה הלכה ד

משנה: היו מכניסין את השני ובודקין אותו. נמצאו דבריהן מכונין פותחין בזכות. אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות או אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו חובה משתקין אותו. אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו זכות מעלין ומושיבין אותו ביניהן ולא היה יורד משם כל היום כולו. אם יש ממש בדבריו שומעין לו. אפילו אמר הוא יש לי ללמד על עצמי זכות שומעין לו ובלבד שיש ממש בדבריו: הלכה: היו מכניסין את השיני כול׳. תני. אם מצאו לו זכות פטרוהו ואם לאו מעבירין דינו ומזדווגין זוגות וממעטין במאכל ולא היו שותין יין ונושאין ונותנין כל הלילה. ולמחר משכימין ובאין. וחזני כניסיות מחזרין אחריהן ואומרין. איש פלוני [בן איש פלני. והוא אומר. במקומי אני.] מחייב הייתי ומחייב אני. מזכה הייתי ומזכה אני. מחייב הייתי ומזכה אני. שומעין לו. מזכה הייתי ומחייב אני. למד תחילה. תני. טעה אחד מן הדיינין. אם היה מזכה סופרי הדיינין מזכירין אותו. אם היה מחייב אומרין לו. למד תחילה. אמר רבי לא. מפני מה כותבין דברי המזכה. מפני המחייב. שמא תיטרף דעתו. ואין חליף מילא יימרון ליה. הדא אמרת הדא לא אמרת. [הדה אמרה]. צריכה שני [כיתי] עדים. נמצא דינו משתקע. רבי יוסי בירבי בון אמר. מפני המזכה.