תלמוד ירושלמי סנהדרין פרק ז הלכה ח

משנה: המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם. אמר רבי יהושע בן קרחה בכל יום דנין את העדים בכינוי יכה יוסה את יוסה. נגמר הדין לא היו הורגין בכינוי אלא מוציאין את כל האדם לחוץ ומשיירין את הגדול שבהן ואומר לו אמור מה ששמעת בפרוש. והוא אומר והדינים עומדין על רגליהן וקורעין ולא מאחין. והשני אומר אף אני כמוהו והשלישי אומר אף אני כמוהו: הלכה: המגדף אינו חייב כול׳. אזהרה למגדף מניין. אלהים לא תקלל. כרת מניין. איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו. עונש מניין. ונוקב שם יי מות יומת. וכרבי ישמעאל. דרבי ישמעאל אמר. בדיינים הכתוב מדבר. אם על הדיינים הוא מזהיר לא כל שכן על הכינויים. אם על הכינויים הוא עונש כרת לא כל שכן על שם המיוחד. אית תניי תני. על הכינויים באזהרה וכרת. על שם המיוחד במיתה. אית תניי תני. על הכינויים באזהרה ועל שם המיוחד במיתה וכרת. מאן דמר. על הכינויים באזהרה וכרת. אלהים לא תקלל. ועוד איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו. בכרת. ועל שם המיוחד במיתה. ונוקב שם יי מות יומת. ומאן דמר. על הכינויין באזהרה. אלהים לא תקלל. ועל שם המיוחד במיתה וכרת. ונוקב שם יי מות יומת. ואיש איש כי יקלל אלהיו וגו׳. רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק. זאת אומרת שדנין מספק. היך עבידא. פלוני הרג את הנפש. יהא נידון עד שיבואו עדיו. אמר ליה רבי יוסי. ותפשין בר נשא בשוקא ומבזין ליה. אלא כיני. פלוני הרג את הנפש והרי עידיו שהרג את הנפש. יהא תפוש עד שיבואו עידיו. ואמרין ליה. גדף. אלא אותו השם שאמרתי לפניכם אותו קילל. ובו קילל. ואין העדים צריכין לקרוע שכבר קרעו בשעה ששמעו. רבי שמעון בן לקיש אמר. מיכן לדיינים שקיבלו עדות עומדין שדינן דין. את שמע מינה שית. את שמע מינה כהיא דאמר רבי שמואל בר רב יצחק. ואת שמע מינה כהיא דאמר רבי שמעון בן לקיש. ואת שמע מינה. שומע מפי שומע חייב לקרוע. ואת שמע מינה. מיכן לעד שהעיד עדותו השיני אומר. אף אני כמוהו. והשלישי אומר. אף אני כמוהו. ואת שמע מינה שהוא אחד מן הקרעים שאין מתאחין. ואת שמע מינה. מכיון שהיו יודעין משעה הראשונה שהוא שם המיוחד שהוא צריך לקרוע. רבי חייה אמר רבי יסא מקשי. תנינן. הכרוז יוצא לפניו. איש פלוני בן איש פלוני יוצא ליסקל על שעבר עבירה פלונית. ופלוני ופלוני עדיו. כל מי שהוא יודע לו זכות יבוא וילמד. שמענו. שומע מפי שומע צריך לקרוע. שמעינן. שומע מפי שומע ושומע מפי שומע צריך לקרוע. מהו לקרוע על קיללת השם. נישמעינה מן הדא. ויהי כשמוע המלך חזקיהו את דברי רב שקה ויקרע את בגדיו. מהו לקרוע על קיללת הגוי. מאן דאמר. רב שקה גוי היה. קורעין. מאן דמר. ישראל היה. אין קורעין. תני רבי הושעיה. אחד השומע קללת השם מישראל ואחד השומע מפי הגוי חייב לקרוע. מה טעמא. הנה יי אלהי כל בשר הממני יפלא כל דבר. מהו לקרוע בזמן הזה. רבי יוסה רבי ירמיה בשם רבי חייה בר בא רבי חזקיה רבי ירמיה בשם רבי יוחנן. משרבו הגודפנים פסקו מלקרוע. מהו לקרוע על הכינויין בזמן הזה. נישמעינה מהדא. רבי שמעון בן לקיש הוה מהלך באיסרטא. פגע ביה חד כותיי והוה מגדף והוא קרע מגדף והוא קרע. נחת ליה מן חמרא ויהב ליה מרתוקא גו ליביה. אמר ליה. בר כותיי. אית לאימך מאנין מספקא לי. מילתיה הדא אמרה שקורעין על הכינויין ושקורעין בזמן הזה.