תלמוד ירושלמי סנהדרין פרק ז הלכה ט

משנה: העובד עבודה זרה אחד העובד ואחד הזובח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחוה והמקבלו עליו לאלוה והאומר לו אלי אתה. אבל המגפף והמנשק והמכבד והמרביץ המרחיץ הסך המלביש והמנעיל עובר בלא תעשה. הנודר בשמו והמקים בשמו עובר בלא תעשה. הפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו. הזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו: הלכה: העובד עבודה זרה כול׳. אזהרה לעובד עבודה זרה מניין. לא תעבדם. כרת מניין. את יי הוא מגדף ונכרתה. ולא מגדף כתוב. כאדם שהוא אומר לחבירו. גידפתה את כל הקערה ולא שיירתה בה כלום. משל רבי שמעון בן לעזר אומר. לשנים שהיו יושבין וקערה שלגריסין ביניהון. פשט אחד את ידו וגידף את כל הקערה ולא שייר בה כלום. כך המגדף והעובד עבודה זרה אינו משייר לאחריו מצוה. עונש מניין. והוצאת האיש ההוא או את האשה ההיא אשר עשו את הדבר הזה אל שעריך וגו׳ עד וסקלתם אותם באבנים ומתו. לא תעבדם. הייתי אומר. עד שיעבוד כל עבודה זרה שבעולם. תלמוד לומר לא תשתחוה להם. השתחויה בכלל היתה ולמה יצאת. להקיש אליה. אלא מה השתחויה מיוחדת מעשה יחיד וחייבין עליה בפני עצמה. אף אני ארבה כל מעשה ומעשה שיש בה חייבין עליו בפני עצמו. אף על גב דרבי שמעון בן לעזר אמר. זיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת. מודה שאם עבדה בעבודתה בעבודת הגבוה בעבודת השתחויה שהוא חייב על כל אחת ואחת. כדמר רבי שמואל בשם רבי זעירא. ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. אמרו ליה. מטי תנה לקדשים. רבי יסא בשם רבי יוחנן. זיבח לה טלה בעל מום חייב. מאי כדון. כיי דמר רבי הילא. לא תעשון כן ליי אלהיכם. כל ליי אלהיכם לא תעשון כן. רבי בון בר חייה בעא קומי רבי זעירה. לא תעבדם כלל. לא תשתחוה להם פרט. כי לא תשתחוה לאל אחר חזר וכלל. כלל ופרט וכלל אין בכלל אלא מה שבפרט. רבי בון בר כהנא בעא קומי רבי הילא. לא תעשון כן כלל. זובח לאלהים יחרם פרט. בלתי ליי לבדו. חזר וכלל. כלל ופרט וכלל והכל בכלל. וריבה את המגפף והמנשק. אמר ליה. לאי זה דבר נאמרה השתחויה. לא ללמד על עצמו שהוא מעשה. המגפף והמשתחוה שאינן מעשה. מניין לאומר לו. אלי אתה. רב אבון בשם רבנין דתמן. וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל וגו׳. מעתה אינו מתחייב עד שיזבח ויקטר ויאמר. אמר רבי יוסי. לא בא הכתוב להזכיר אלא גניין שלישראל. וישתחוו לו לא לגבוה. ויזבחו לו לא לגבוה. ויאמרו לו. לא לגבוה. מאי כדון. נאמר כאן אמירה ונאמרה אמירה במסית. מה אמירה האמורה במסית עשה בה אמירה כמעשה. אף אמירה האמורה כאן נעשה בה אמירה כמעשה. כתוב וילך ויעבד אלהים אחרים וישתחוו להם ולשמש או לירח. אמר רבי זעורה. לשמש אין כתוב כאן אלא ולשמש. אין כאן כלל ופרט אלא ריבויים. התיב רבי אבא בר זמינא קומי רבי זעורה. והא כתוב כל אשר לו סנפיר וקשקשת וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת. מעתה אין כאן כלל ופרט אלא ריבויים. אלא בגין דכתב וי״ו. אמר רב יוחנן בר מרייא. כל הן דאנא משכח וי״ו אנא מחיק ליה. אמר רבי שמואל בר אבודמא. הייתי אומר. מה שבימים יהו אסורין ומה שבגיגיות ושבביברים יהו מותרין. תלמוד לומר וכל אשר במים. ריבה. רבי שמואל בר נחמני בשם רבי הושעיה. האומר לו. אלי אתה. מחלוקת רבי וחכמים. השתחוה לה מהו. רבי יוחנן אמר. דברי הכל מודין בכפיפת קומה שהוא חייב. מה בין המעלה והמוריד קומתו מה בין המעלה והמוריד שפתותיו. רבי יוחנן אמר. כמחלוקת. וריש לקיש אמר. כמחלוקת. אמר רבי זעירא. קרייא מסייע לריש לקיש. תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה. אין לי אלא דבר שהוא מעשה. המגדף והמשתחוה שאינן מעשה מניין.