תלמוד ירושלמי סנהדרין פרק ט הלכה ד

משנה: נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם לנכרי והרג את ישראל לנפלים והרג בן קיימא פטור. נתכוון להכותו על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו והלכה לה על לבו והיה בה כדי להמית על לבו ומת פטור. נתכוון להכותו על לבו והיה בה כדי להמית על לבו והלכה לה על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו ומת פטור. נתכוון להכות את הגדול ולא היה בה כדי להמית את הגדול והלכה לה על הקטן והיה בה כדי להמית את הקטן ומת פטור. נתכוון להכות את הקטן והיה בה כדי להמית את הקטן והלכה לה על הגדול ולא היה בה כדי להמית את הגדול ומת פטור. נתכוון להכותו על מתניו והיה בה כדי להמית על מתניו והלכה לה על לבו ומת חייב. נתכוון להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול והלכה לה על הקטן ומת חייב. רבי שמעון אומר אפלו נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור: הלכה: נתכוון להכותו על מתניו כול׳. חזקיה שאל. זרק את האבן והיה בה כדי להמית. המית את זה ושיבר את כליו שלזה. בזה חידש הכתוב ובזה לא חידש. חזקיה שאיל. זרק את האבן ולא היה בה כדי להמית. המית את זה ושיבר את כליו שלזה. בזה חידש הכתוב ובזה לא חידש. אמר רבי שמעון. אילין דבית רבי תניין. אפלו נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור. ואתייא דבי רבי כרבי נתן. דתני בשם רבי נתן. היה עומד בצד סיעה שלבני אדם. אמר. לאחד מכם אני מתכוין להרוג. אפלו נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור.