תלמוד ירושלמי פאה פרק ג הלכה ב

משנה: המחליק בצלים לחין לשוק ומקיים יבשין לגורן נותן פיאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן וכן באפונים וכן בכרם. המידל נותן מן המשואר על מה ששייר. והמחליק מאחת יד נותן מן המשואר על הכל. הלכה: תני המירוג חייב בתחילתו וחייב בסופו. ואיי דינו מירוג. אמר רבי ירמיה כהדא דתנינן המחליק בצלין לחים לשוק ומקיים יבישין לגורן. אמר רבי יוסי הדין קיצחה כד את זרע ליה הוא עביד בצל דקיק. כד את שתל ליה הוא עביד בצל רב. די לא כן מה נן אמרין הואיל והוא לזריעה יהא פטור מן הפיאה. וחיטין לא לזריעה הן. חטין רובן לאכילה וזה רובו לזריעה. על דעתיה דרבי ירמיה ירק חייב בפיאה. מינו מכנסו לקיום. מה עבד לה רבי יוסי. גמור הוא ואינו מחוסר אלא ליבש. תני לקט קצירך ולא לקט קיטוף. רבי זעירא רבי חייא בשם רבי יוחנן המלקט שבלין לעיסתו אפילו כל שהוא פטור מן הפיאה. רבי לעזר אומר אפילו במגל. אמר רבי יוסי והוא ששייר. והתני היו לו חמש גפנים והוא [בוצרן] ומכניסן לתוך ביתו פטור מן הפרט ומן הערלה ומן הרבעי וחייב בעוללות. אמר רבי יודן כאן בגמורות כאן בשאינן גמורות. אמר רבי יוסי ואפילו תימא כאן וכאן בגמורות. כאן וכאן בשאינן גמורות. תמן כשביקש לאוכלן ענבים. ברם הכא כשביקש לעשותן יין עושה. הדא ילפא מן ההיא וההיא ילפה מן הדא. הדא ילפה מן ההיא שאם ביקש לאוכלן מלילות ואפילו לא שייר. וההיא ילפה מן הדא שאם ביקש לשתותן יין והוא ששייר. המידל נותן מן המשואר על מה ששייר. תני אמר רבי יודה במה דברים אמורים במידל לשוק אבל במידל לבית נותן מן המשואר על הכל. אמר רבי זעירא הדא דתימא בשעיבה על מנת להדל. אבל אם עיבה על מנת שלא להדל לא סוף דבר לביתו אלא אפילו לשוק נותן מן המשואר על הכל.