תלמוד ירושלמי פאה פרק ד הלכה א

משנה: הפיאה ניתנת במחובר לקרקע. בדלית ובדקל בעל הבית מוריד ומחלק לעניים. רבי שמעון אומר אף בחילקי אגוזים. אפילו תשעים ותשעה עניים אומרין לחלק ואחד אומר לבוז לזה שומעין שאמר כהלכה. ובדלית ובדקל אינו כן אפילו תשעים ותשעה אומרין לבוז ואחד אומר לחלק לזה שומעין שאמר כהלכה. הלכה: לא תכלה פאת שדך בקצרך. מיכן שהפיאה ניתנת במחובר לקרקע. יכול אפילו בדלית ובדקל תלמוד לומר קציר מה קציר מיוחד שהקטון מושל בו כגדול יצאו הדלית והדקל שאין הקטן מושל בו כגדול. אית דבעי משמעינה מן הדא תעזוב הנח לפניהן תבואה בקשה. תלתן בעמיר תמרים במכבדות. יכול בדלית ובדקל כן תלמוד לומר אותם. מה ראית לרבות את אילו ולהוציא את אילו. אחר שריבה הכתוב מיעט. מרבה אני את אילו שאינן של סכנה ומוציא אני את אילו שהן של סכנה. ואינו מחובר. אין תימר מחובר הוא קורא שם פיאה למעלן. אין תימר שאינו מחובר קורא שם פיאה למטן. אין תימר קורא שם פאה למעלן הוצאה משל עניים אין תימר קורא שם פאה מלמטן הוצאה משל בעל הבית. ואפילו תימר קורא שם פיאה למעלן הטריחו על בעל הבית שתהא הוצאה שלו מפני הסכנה. תני בשם רבי [מאיר] כל האילנות סכנה. רבי מאיר לא דרש קציר ורבנן דרשי קציר. כל עמא דרשי קציר אלא רבי מאיר אמר כל אילנות סכנה. ורבנן אמרי אין סכנה אלא הדלית והדקל בלבד. רבי חנניה בשם רבי שמעון בן לקיש מעשה שמתו חמשה אחים בחמשה חליקי אגוזים. בעל הבית שקרא שם פיאה וכילה קורא אני עליו לא תכלה פאת שדך בקצרך. לא קרא שם פיאה וכילה קורא אני עליו לא תכלה פאת שדך בקצרך. התנו ביניהן אפילו כן אין שומעין לו. בעל הבית יחלק בידו שלא יראה לעני מודעתו וישליך לפניו. רבי שמואל בר אבודמא בעי כילה את שדהו את אמר חזרה פיאה לעומרין. אפילו כן בעל הבית מחלק בידו שלא יראה לעני מודעתו וישליך לפניו.