תלמוד ירושלמי פאה פרק ה הלכה ו
משנה: העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית שכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלים עמדו העניים בפניו או שחיפוהו בקש הרי זה אינו שכחה. הלכה: העומר ששכחוהו פועלין ולא שכחו בעל הבית אינו שכחה דכתיב קצירך ושכחת. שכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלים אינו שכחה דכתיב כי תקצור ושכחת. רבי שמעון בן יהודה אומר משם רבי שמעון אפילו חמרין שהן עוברין בדרך וראו עומר אחד ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית אינו שכחה עד שישכחוהו כל אדם. היה עומד בעיר ואומר יודע אני שהפועלין שכיחין עומרין שבמקום פלוני ושכחוהו אינו שכחה. היה עומד בשדה ואמר יודע אני שהפועלין שכיחין עומרין שבמקום פלוני הרי זו שכחה שנאמר בשדה ושכחת ולא בעיר ושכחת. רבי זעירא בשם שמואל אף לעניין מציאה כן. מה נן קיימין אם ביכול ליגע בהן בתוך העיר אפילו בתוך שדהו. רבי אבא בר כהנא רבי יסא בשם רבי יוחנן והוא שיכול ליגע בהן אפילו בתוך שדהו. היה כולו מחופה בקש. נשמעינה מן הדא וכן הסומא ששכח יש לו שכחה. וסומא לא כמי שכולו בקש מחופה הוא. רבי יונה אמר בזוכר את הקשים. אתא דרבי יונה כרבי זעירא כמה דרבי זעירא אמר בזוכר את העליון כן רבי יונה אמר בזוכר את הקשים.
