תלמוד ירושלמי פאה פרק ח הלכה ז

משנה: מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופיאה ומעשר עני. היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנים לו כאחת הרי זה יטול. היו ממושכנין בכתובת אשתו או לבעל חובו הרי זה יטול. אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישיו. הלכה: חד תלמיד מן דרבי היו לו מאתים חסר דינר והוה רבי יליף זכי עימיה חדא לתלת שני מעשר מסכינין. עבדון ביה תלמידוי עינא בישא ומלון ליה. אתא בעא מזכי עימיה אמר ליה רבי אית לי שיעורא. אמר זה מכת פרושים נגעו בו. רמז לתלמידוי ואעלוניה לקפילין וחסרוניה חד קרט וזכה עימיה היך מה דהוה יליף. משפחת אנטבילא היתה בירושלם והייתה מתייחסת של ארנן היבוסי. פעם אחת פסקו להן חכמים שש מאות כיכרי זהב שלא להוציאן חוץ לירושלם דהוון דרשין בשעריך בשעריך לרבות ירושלם. והתני מעשה בהלל הזקן שלקח לעני בן טובים סוס אחד להתעמל בו ועבד לשמשו. שוב מעשה באנשי הגליל שהיו מעלין לזקן אחד ליטרא בשר פי צפורין בכל יום. ואיפשר כן אלא דלא הוה אכל עם חורנין. תני משתמש בכלי זהב נותנין לו כלי כסף. כלי כסף נותנין לו כלי נחושת כלי נחושת נותנין לו כלי זכוכית. אמר רבי מנא כלי כסף וכלי זכוכית בגופיהן. והתני היה משתמש בכלי מילת נותנין לו כלי מילת. כאן בגופו וכאן בשאינו גופו. חד מן אילין דנשייותא איתנחת מן ניכסוי והוון זכין ליה במאן דחסף והוא אכל ומותיב. אמר ליה אסיא עיקר תבשילה לא מן גוא לפסא הוא אכיל מן לפצא. עד כדון בבעל חוב שהוא דוחק אפילו בבעל חוב שאינו דוחק. נישמעינה מן הדא היו ממושכנין לכתובת אשתו או לבעל חובו. ודא אשה לא כבעל חוב שאינו דוחק הוא אין מחייבין אותו למכור. אמר רבי חנינא צריך אדם שיהו לו שני עטיפין אחד לחול ואחד לשבת. מה טעמא ורחצת וסכת ושמת שמלותיך וכי ערומה היתה אלא אלו בגדי שבתה. כד דרשה רבי שמלאי בציבורא בכון חברייא לקובליה אמרו ליה רבי כעטיפתינו בחול כן עטיפתינו בשבת. אמר לון אף על פי כן צריכין אתם לשנות מן הדא ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך וירדת הגורן. וירדתי כתיב אמר לה זכותי תרד עמך. וערטילא הוות אלא אמרה לה לבוש מאנך דשובתא.