תלמוד ירושלמי פסחים פרק א הלכה ו

משנה: רבי חנניה סגן הכהנים אומר מימיהן של כהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר שניטמא בוולד הטומאה עם בשר שניטמא באב הטומאה אף על פי שמוסיפין לו טומאה על טומאתו: הלכה: בר קפרא אמר. אב הטומאה דבר תורה. וולד טומאה מדבריהן. רבי יוחנן אמר. בין זה בין זה דבר תורה. על דעתיה דבר קפרא ניחא. על דעתיה דרבי יוחנן אב טומאה עושה ראשון. וולד הטומאה עושה שיני. שיני שנגע בראשון הרי הוא במקומו שיני. שהשלישי שנגע בראשון נעשה שיני. תני. בית שמי אומרין. אין שורפין בשר טהור עם בשר טמא. ובית הלל מתירין. על דעתיה דבר קפרא ניחא. שורפין פסול תורה עם פסול טומאת תורה. וצריכינן משמע. טומאת דבריהן עם טומאת תורה. על דעתיה דרבי יוחנן אם פסול תורה עם טומאת תורה שורפין. כל שכן טומאת תורה עם טומאת תורה. רבי חנניה סגן הכהנים שנייה משם בית שמי ובית הלל. אמר רבי מנא קומי רבי יוסה. על דעתיה דרבי יוחנן ניחא. דמר רבי יוחנן. ששה ספיקות היו תולין עליהן ובאין. ובאושא גזרו עליהן שריפה. רבי חנניה סגן הכהנים לא לקודם לאושא היה. וקודם לאושא לא היתה שריפה לדבריהן. אמר ליה. תיפתר שניטמא בכלי זכוכית. אמר ליה. אפילו תימר. ניטמא בכלי זכוכית. לא כן אמר רבי זעורא רבי אבונה בשם רבי ירמיה. יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית. [רבי יודא אמר. יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח גזרו על כלי מתכות. הלל ושמאי גזרו על טהרת ידים.] רבי ירמיה סבר מימר. ארץ העמים וכלי זכוכית תלויה. רבי יוסי סבר מימר. ארץ העמים תלויה וכלי זכוכית שריפה. אלו הן ששה ספקות. על ספק בית הפרס. על ספק ארץ העמים. על ספק בגדי עם הארץ. על ספק רוקין. על ספק מי רגלי אדם שהוא כנגד מי רגלי בהמה. על ודאי מגען שהיא ספק טומאתן. על אלו שורפין תרומה.