תלמוד ירושלמי פסחים פרק ב הלכה ד

משנה: אילו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח. בחיטים ובשעורים ובכוסמין ובשיבולת שועל ובשיפון ובדמאי ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו ובמעשר שני והקדש שנפדו והכהנים בחלה ובתרומה. אבל לא בטבל ולא במעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו. חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אין יוצא בהן. עשאן למכור לשוק יוצא בהן: הלכה: כתיב והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה ליי. הייתי אומר. יהו כל הדברים חייבין בחלה. תלמוד לומר מלחם. ולא כל לחם. אם מלחם לא כל לחם. אין לי אלא לחטים ולשעורים בלבד. [שאר מינין מניין.] תלמוד לומר ראשית עריסותיכם ריבה. וריבה את הכל. רבי יוסה בשם רבי שמעון תני רבי ישמעאל כן. רבי יונה רבי זעורא רבי שמעון בן לקיש בשם רבי ישמעאל. אמר רבי מנא. אזלית לקיסרין ושמעית רבי אחווא בר זעורא (אמר ואנא) [אבא] הוה אמר לה בשם רבי ישמעאל. נאמר לחם בפסח ונאמר לחם בחלה. מה לחם שנאמר בפסח דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ. אף לחם שנאמר בחלה דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ. ובדקו ומצאו שאין לך בא לידי מצה וחמץ אלא חמשת המינין בלבד. ושאר כל המינין אינן באין לידי מצה וחמץ אלא לידי סירחון. רבי יוחנן בן נורי אמר. קרמית חייבת בחלה. שהיא באה לידי מצה וחמץ. ורבנין אמרי. אינה באה לידי מצה וחמץ. ויבדקוה. על עיקר בדיקתה הן חולקין. רבי יוחנן בן נורי אמר. בדקוה ומצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ. ורבנין אמרין. בדקוה ולא מצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ. תמן תנינן. תפוח שריסקו ונתנו לתוך עיסה וחימצה. הרי זו אסורה. [שעורין שנפלו לתוך הבור של מים. אף על פי שהבאישו מימיו. מותרין.] תני. רבי יוסי אומר. מותר. רבי אחא רבי אבהו בשם רבי יוסה בר חנינה. מה פליגין. במחמץ במימיו. אבל במחמץ בגופו דברי הכל מותר. רבי יוסי כדעתיה. כמה דו אמר תמן. אין תבשילו תבשיל ברור. כך הוא אמר הכא. אין חמצו חמץ ברור. תני. פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים. אם היו מקצתן מגולין ניטלין בשבת. ואם לאו אין ניטלין. מניין שהכהנים יוצאין ידי חובתן בחלה ובתרומה וישראל במעשר שיני בפסח. תלמוד לומר תאכלו מצות. ריבה. יכול יצאו ידי חובתן בביכורים. תלמוד לומר בכל מושבותיכם תאכלו מצות. מצה הנאכלת בכל מושב. יצאו הביכורים שאינן נאכלין בכל מושב. התיבון. הרי מעשר שיני הרי אינו נאכל בכל מושב. ראוי הוא להיפדות ולהיאכל בכל מושב. רבי בון בר חייה בעי. (מעתה) הלקוח בכסף מעשר שניטמא כרבי יודה [מהו. דתני. לקוח בכסף מעשר שנטמא יפדה. רבי יהודה אומר. יקבר. אמרו לו לרבי יודא. מה אם מעשר שני עצמו שנטמא הרי הוא נפדה. הלקוח בכסף מעשר שנטמא אינו דין שיפדה. אמר להן. לא. אם אמרתם במעשר שני. שכן הוא נפדה טהור בריחוק מקום. תאמרו בלקוח בכסף מעשר. שאינו נפדה טהור ברחוק מקום.] הואיל ואינו ראוי להיפדות וליאכל בכל מושב אין יוצאין בו. רבי שמעון בן לקיש בעי. מעתה חלת עיסת מעשר שיני בירושלם. הואיל ואינה ראויה להיפדות ולהיאכל בכל מושב אין יוצאין בה. יכול יצאו ידי חובתן בחלות תודה ורקיקי נזיר. תלמוד לומר שבעת ימים מצות תאכלו. מצה נאכלת כל שבעה. ואין חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין כל שבעה. רבי יונה בשם רבי שמעון בן לקיש. ממה שנאכלו חלות תודה ורקיקי נזיר בכל גבול ארץ ישראל לא צרך השונה להוציאן ממושב. רבי יוסה בשם רבי שמעון בן לקיש. זאת אומרת שנאכלו חלות תודה ורקיקי נזיר בכל ערי ישראל. לפיכך לא צרך השונה להוציאן ממושב. ניחא חלות תודה. ורקיקי נזיר אינו כן. אמר רבי יוחנן. לית כאן נזירות. נזירות חובה היא. אמר רבי בון בר כהנא. תיפתר שקרבה חטאתו בשילה. ועולתו ושלמיו בנוב וגבעון. רבי חנניה רבי עזרה בעון קומי רבי מנא. לא כן אמר רבי בשם רבי יוסה. שלמי חגיגה הבאים בבמה כשירים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. אלא כרבי יהודה. דרבי יהודה אמר. חטאת ופסח ליחיד בבמה גדולה. אין חטאת ופסח ליחיד בבמה קטנה. לא אתיא אלא כרבי שמעון. דרבי שמעון אמר. מכיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותר הנזיר לשתות ביין וליטמא למתים. רבי סימון בשם רבי יושוע בן לוי. אותו כזית שאדם יוצא בו ידי חובתו בפסח צריך שלא יהא בו משקין. רבי ירמיה אמר. למצוה איתאמרת. רבי בא אמר. למצוה איתאמרת. רבי יודה בר פזי אמר. לעיכוב איתאמרת. מילתיה דרבי בון בר חייה אמרה. לעיכוב איתאמרת. התיב רבי בון בר חייה. והתנינן. חלות תודה. אית לך מימר. חלות תודה שאין בהן משקין. אמר רבי יוסה. תמן רביעית היא. ורביעית מתחלקת לכמה מינין. והיי דא אמרה דא. יכול יצא ידי חובתו ברביכה. תלמוד לומר. ושמרתם את המצות. מצה שצריכה שימור. יצאת זו שאינה צריכה שימור. מפני שאינה צריכה שימור. הא אם היתה צריכה שימור יוצאין בה. והא תני. יוצאין במצה מתובלת אף על פי שאין בה טעם דגן. והיא שיהא רובה דגן. סברין מימר. מתובלת משקין. נאמר. מתובלת שומשמין. מתובלת אגוזים. והידא אמרה דא. יכול שאינו יוצא בפסח אלא בפת (חררה) [הדראה]. מניין אפילו כמצת שלמה. תלמוד לומר. תאכלו מצות. ריבה. אם כן מה תלמוד לומר. לחם עוני. פרט לסורסין ולחלת המסרת ולאשישה. יוצאין במצה עבה עד טפח כלחם הפנים. יוצאין במצה נא כדי שתיפרס ולא תיעשה גידין גידין. מצה הישנה תפלוגתא דבית שמי ובית הלל. אמר רבי יוסה. דברי הכל היא. מכיון שלא עשאה לשם הפסח דבר בריא שלא דיקדק בה. יוצאין בסרוקין בין מצויירין בין שאינן מצויירין. אף על פי שאמרו. אין עושין סריקין מצויירין בפסח. תני. אמר רבי יודה. שאל בייתוס בן זונין את רבן גמליאל וחכמים ביבנה. מהו לעשות סריקין המצויירין בפסח. אמרו לו. אסור. מפני שהאשה משתהא בהן והן באין לידי חמץ. אמר להן. אם כן יעשו אותן בטפוס. אמרו לו. יהו אומרים. כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס בן זונין מותרין. תני. רבי יוסה אומר. עושין סריקין כרקיקין. ואין עושין רקיקין כקלוסקאות.