תלמוד ירושלמי פסחים פרק ו הלכה א

משנה: אילו דברים בפסח דוחין את השבת שחיטתו וזריקת דמו ומיחוי קרביו והקטר חלביו. אבל צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין. הרכבו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו אינן דוחין. רבי אליעזר אומר דוחין: הלכה: אילו דברים בפסח כול׳. זו הלכה נעלמה מזקני בתירה. פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת. ולא היו יודעין אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו. יש כאן בבלי אחד והלל שמו. ששימש את שמעיה ואבטליון. יודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. איפשר שיש ממנו תוחלת. שלחו וקראו לו. אמרו לו. שמעת מימיך. כשחל ארבעה עשר להיות בשבת. אם דוחה את השבת אם לאו. אמר להן. וכי אין לנו אלא פסח אחד בלבד דוחה את השבת בכל שנה. והלא כמה פסחים ידחו את השבת בכל שנה. אית תניי תני. מאה. אית תניי תני. מאתים. אית תניי תני. שלש מאות. מאן דאמר. מאה. תמידין. מאן דאמר. מאתים. תמידין ומוספי שבתות. מאן דאמר. שלש מאות. תמידין ומוספי שבתות שלימים טובים ושלראשי חדשים ושלמועדות. אמרו לו. כבר אמרנו שיש ממך תוחלת. התחיל דורש להן מהיקש ומקל וחומר ומגזירה שוה. מהיקש. הואיל ותמיד קרבן ציבור ופסח קרבן ציבור. מה תמיד קרבן ציבור דוחה [שבת]. אף פסח קרבן ציבור דוחה את השבת. מקל וחומר. מה אם תמיד שאין חייבין על עשייתו כרת דוחה את השבת. פסח שחייבין על עשייתו כרת אינו דין שידחה את השבת. מגזירה שוה. נאמר בתמיד במועדו ונאמר בפסח במועדו. מה תמיד שנאמר בו במועדו דוחה את השבת. אף פסח שנאמר בו במועדו דוחה את השבת. אמרו לו. כבר אמרנו אם יש תוחלת מבבלי. הקיש שאמרת יש לו תשובה. לא. אם אמרת בתמיד שכן יש לו קיצבה. תאמר בפסח שאין לו קצבה. קל וחומר שאמרת יש לו תשובה. לא. אם אמרת בתמיד שהוא קדשי קדשים. תאמר בפסח שהוא קדשים קלין. גזירה שוה שאמרת. שאין אדם דן גזירה שוה מעצמו. רבי יוסי בירבי בון אמר בשם רבי אבא בר ממל. אם בא אדם לדין אחר גזירה שוה [מעצמו] עושה את השרץ מטמא באהל. ואת המת מטמא בכעדשה. דו דרש. בגד עור בגד עור לגזירה שוה. כך אם יהיה השרץ בידו שלאדם אפילו טובל במי שילוח או במי בראשית אין לו טהרה עולמית. השליכו מידו מיד הוא טהור. רבי יוסה בירבי בון בשם רבי בא בר ממל. אדם דן גזירה שוה לקיים תלמודו. ואין אדם דן גזירה שוה לבטל תלמודו. רבי יוסי בירבי בון בשם רבי בא בר ממל. אדם דן קל וחומר לעצמו ואין אדם דן גזירה שוה לעצמו. לפיכך משיבין מקל וחומר ואין משיבין מגזירה שוה. אף על פי שהיה יושב ודורש להן כל היום לא קיבלו ממנו עד שאמר להן. יבוא עלי כך שמעתי משמעיה ואבטליון. כיון ששמעו ממנו כן עמדו ומינו אותו נשיא עליהן. כיון שמינו אותו נשיא עליהן התחיל מקנתרן בדברים ואומר. מי גרם לכם לצרך לבבלי הזה. לא על שלא שימשתם לשני גדולי עולם לשמעיה ואבטליון שהיו יושבין אצלכם. כיון שקינתרן בדברים נעלמה הלכה ממנו. אמרו לו. מה לעשות לעם ולא הביאו סכיניהם. אמר להן. הלכה זו שמעתי ושכחתי. אלא הניחו לישראל אם אינן נביאים בני נביאים הן. מיד כל מי שהיה פסחו טלה היה תוחבה בגיזתו. גדי היה קושרו בין קרניו. נמצאו פסחיהן מביאין סכיניהן עמהן. כיון שראה את המעשה נזכר את ההלכה. אמר. כך שמעתי משמעיה ואבטליון. רבי זעירה בשם רבי אלעזר. כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה. תמן תנינן. רכב עליה. נשען עליה. נתלה בזנבה. עבר בה את הנהר. קיפל עליה את המוסירה. נתן טליתו עליה. פסולה. [אבל קושרה במוסרה. עשה לה סנדל בשביל שלא תחליק. פרש טליתו עליה מפני הזבובין. כשרה. זה הכלל. כל שהוא לצרכה כשרה. לצורך אחר פסולה.] הדא ילפה מן ההיא וההיא ילפה מן הדא. הדא ילפה מן ההיא. שאם תלה בה סכין לשוחטה כשרה. וההיא ילפה מן הדא. שכל עבודה שהיא לשם קדשים אינה עבודה. ויתיר להן על ידי חולה. אלא כרבי אימי. ואפילו תימר כרבי סימון. כשם שנעלמה זו נעלמה זו. אמר רבי אבון. והלא [אי] איפשר לשני שבועות שיחול ארבעה עשר להיות בשבת. ולמה נתעלמה הלכה מהן. כדי ליתן גדולה להלל. אמר רבי מנא. אנא שמעית מרבי יודן ומן כל רבנין. מפני מה נוהגין בבית דין שלמטן בכבוד. שלא ירבו המחלוקת בישראל. שלשה הניחו כתרן בעולם הזה וירשו חיי העולם הבא. ואילו הן. יונתן בן שאול. ואלעזר בן עזריה. וזקני בתירה. יונתן בן שאול. אמר רבי לא. אפילו נשים מאחורי הקוריין יודעות היו שדוד עתיד למלוך. אלעזר בן עזריה תניין הוה. לית לך כהדא דזקני בתירה דשרון גרמון מן נשייותא ומנוניה נשיא. רבנין דקיסרין אמרין. אף רבי חנינה דציפורין לרבי מנא. אמר רבי יושוע בן קבסיי. כל ימיי הייתי בורח מן השררה. עכשיו שנכנסתי. כל מי שהוא בא ומוציאני. כקומקום הזה אני יורד לו. מה הקומקום הזה כווה ומפציע ומפחם בו. כך אני יורד לו. אמר רבי יוסי בירבי בון. חס ושלום דהוה בעי לה. אלא דהוה אמר. מאן יימר לי דחורן מקדש שם שמיא דכוותי. על שלשה דברים עלה הלל מבבל. טהור הוא. יכול יפטר וילך לו. תלמוד לומר וטהרו הכהן. אי וטיהרו הכהן יכול אם אמר הכהן על טמא טהור יהא טהור. תלמוד לומר טהור הוא וטהרו הכהן. על זה עלה הלל מבבל. כתוב אחד אומר. וזבחת פסח ליי אלהיך צאן ובקר. וכתוב אחר אומר. מן הכבשים ומן העזים תקחו. הא כיצד. צאן לפסח. וצאן ובקר לחגיגה. כתוב אחד אומר. ששת ימים תאכל מצות. וכתוב אחר אומר. שבעת ימים מצות תאכלו. הא כיצד. ששה מן החדש ושבעה מן הישן. ודרש והסכים ועלה וקיבל הלכה. מיחוי קרביו. אמר רבי יוחנן. כל פעל יי למענהו. שלא יהא נראה כנוטל אימורין מתוך זבח מנוול. תני רבי ישמעאל. הפשיטו דוחה את השבת. תני רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר. בשבת היה מפשיט את החזה. מה טעמיה דרבי ישמעאל. שלא יהא נראה כנוטל אימורין מתוך זבח מנוול. מה עבד לה רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה. מתוך שהוא הופכו אינו כנוטל אימורין מתוך זבח מנוול. אמר רבי יוחנן. רבי ישמעאל ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אמרו דבר אחד. כמה דרבי ישמעאל אמר. מובחר דוחה. אין מובחר מן המובחר דוחה. [כך רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר. מובחר דוחה. אין מובחר מן המובחר דוחה. אין תאמר. מובחר הוא. יקרענו ויוציא אימוריו. אמר רבי יוסי בירבי בון. לא אתייא אלא כרבי שמעון. דתני. הגורר הקודח הקוצץ כל שהוא בשבת חייב. רבי שמעון בן אלעזר אומר. הגורר עד שיגור כל צורכו. הקודח עד שיקדח כל צורכו. הקוצץ עד שיקצץ כל צורכו. והמעבד את העור עד שיעבד כל צורכו. אמר רבי יעקב בר אחא. לא אתיא אלא כרבי שמעון. דרבי שמעון לא עבד מקצת מלאכה ככולה. ורבנין עבדין מקצת מלאכה ככולה. וקשיא על דרבן שמעון בן גמליאל. אילו נטל לקצור ולא קצר שמא כלום הוא. אמר רב. אתייא דרבן שמעון בן גמליאל כרבי יהודה. דתני. השובט והמקטקט על האריג חייב. הרי זה חייב מפני שהוא כמיישב בידו. והכא מפני שהוא כמיישב בידו. והקטר חלביו. ולא ילין חלב חגי עד בקר. ואימורי חול קריבין ביום טוב. אמר רבי אבהו. קיימתיה בשחל ארבעה עשר להיות בשבת. רבי יונה בעי. אם בשחל ארבעה עשר להיות בשבת אין חגיגה באה עמו. אמרה תורה. הקריבהו מבעוד יום. שלא יבוא לידי בל תלין. והכא. הקריבהו מבעוד יום. שלא תבא לידי בל תאחר. אמר רבי חיננא. אילו עבר והביא שמא אינו כשר. מאחר שאילו עבר והביא כשר עובר. אבל צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין. תנינן. חשיכה. יצאו וצלו את פסחיהן. ואת אמר הכין. לשילשולו לתנור. הרכבו והבאתו מחוץ לתחום. לא אמר אלא חוץ לרושלם. הא חוץ לעזרה מותר משום שבות שהתירו במקדש. חתיכת יבלתו. תמן תנינן. וחותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה. ואם בכלי. כאן וכאן אסור. הכא את אמר. דוחה. וכא את אמר. אינו דוחה. רבי סימון רבי יהושע בן לוי בשם בר פדייה. מפני קילקול פייסות. אמר רבי יוסה. והן שהפיסו. רבי שמעון בן לקיש בשם רבי סובייה. כאן בנפרכת וכאן בשאינה נפרכת. רבי שמעון בן יקים אמר. כאן בלחה וכאן ביבישה. רבי יוסי בירבי חנינה אמר. כאן ביד וכאן בכלי. אתיא דרבי שמעון בן לקיש כבר קפרא. ודרבי יוסי בר חנינה כרבי יוחנן. דתני. כל המקלקלין פטורין חוץ מן המבעיר והעושה חבורה. בר קפרא אמר. אפילו אינו צריך לדם. אפילו אינו צריך לאפר. אמר רבי יוחנן. והוא שיהא צריך לדם. והוא שיהא צריך לאפר. רבי אחא רבי חנינה בשם רבי יוחנן. כאן וכאן בלחה אנן קיימין. והוא שיהא צריך לדם. הבאתו חוץ לתחום שבות. הדא מסייעא להא דמר רבי יונתן קומי רבי חייה רבה בשם רבי שמעון בר יוסי בר לקוניא. לוקין על תחומי שבת דבר תורה. אמר ליה רבי חייה רבה. והלא אין בשבת אלא סקילה וכרת. אמר ליה. והכתיב אל תאכלו ממנו נא. אמר ליה מי כתיב לא. אל כתיב. אמר ליה. והכתיב שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. אמר ליה. מה כתיב לא. אל כתיב. אמר רבי יוסי בירבי בון. אף על פי כן זה עומד בשמועתו וזה עומד בשמועתו. חתיכת יבלתו בכלי שבות. אמר רבי אבהו. לא תני רבי יוסי בן חנינה אלא הרכבו והבאתו. הא חתיכת יבלתו לא. מן בגין דו סבר בכלי. הא אין לא סבר בכלי. שבות. לא כן אמר רבי אבהו בשם רבי יוסי בן חנינה. מפליגין. בשנטלן הוא. אבל אם נטלן אחר מאוסין הן. והדין זבח כאחר הוא. אמר רבי יוסה. שנייא היא הכא דכתיב זבח. אמר רבי מנא. הזייה שבות ואילו שבות. הזייה דוחין ואילו אינן דוחין. אלא שזה בזבח וזה בזובח. מילתיה דרבי זעורא אמרה. היא זבח היא זובח. תני רבי יודה בר פזי דבר קפרה קומי רבי זעירא. תמיהני היאך קיבל רבי ליעזר מרבי יהושע את התשובה שזה בזבח וזה בזובח. אמר ליה בר קפרא תמה. רבי ליעזר לא תמה.