תלמוד ירושלמי פסחים פרק ז הלכה ב

משנה: אין צולין את הפסח לא בשפוד ולא באסכלה. אמר רבי צדוק מעשה ברבן גמליאל שאמר לטבי עבדו צא וצלה לנו את הפסח על האסכלה. נגע בחרסו של תנור יקלוף את מקומו. נטף מרוטבו על החרס וחזר עליו יטול את מקומו. נטף מרוטבו על הסולת יקמוץ את מקומו: הלכה: צלי אש. לא צלי שפוד. לא צלי קדירה. לא צלי אסכלה. לא צלי [מתכת. ולא] כל דבר. מכות אש. יכול מוררת. תלמוד לומר והיתה מחית המכוה. [אם מחית המכוה] יכול עד שתעשה צלקת. תלמוד לומר מכות אש. הא כיצד. חיתה לא חיתה. וכן הוא אומר למטן צרבת המכוה היא. עד שתקרום כקליפת השום. וכא הוא אומר הכין. אמר רבי לעזר. תמן צלי אש. כי אם צלי אש. שנה עליו הכתוב לעיכוב. ברם הכא והיתה מחית המכוה. מכל מקום. אמר רבי שמואל בר אבודמא. תמן חוקה תורה מעכב. הכא מה אית לך. לית לרבן גמליאל צלי אש. [אית ליה. פסח מצרים צלי אש.] אין פסח הדורות צלי אש. אמר רבי יוסי בירבי בון. רבן גמליאל לא עבד תולדות אש כאש. ורבנין עבדין תולדות אש כאש. רבן גמליאל חלוק על חכמים ועושה הלכה כיוצא בו. אילו אמר לא תאכלו ממנו כי אם צלי אש ולא נאמר נא. הייתי אומר. היבהבו וצלייו מותר. הוי צורך הוא שיאמר נא. או אילו אמר. (לא) [אל תאכלו] ממנו כי אם צלי אש ולא אמר ובשל. הייתי אומר. שלקו וצלייו יהא מותר. הוי צורך הוא שיאמר ובשל. או אילו אמר. אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש ולא אמר מבושל. הייתי אומר. בישלו וצלייו יהא מותר. הוי צריך הוא שיאמר נא. וצריך הוא שיאמר [בשל. וצריך הוא שיאמר] מבושל. אכל כזית נא מבעוד יום. אית תניי תני. חייב. ואית תניי תני. פטור. מאן דאמר. חייב. אל תאכלו ממנו נא מכל מקום. ומאן דאמר. פטור בשעה שהוא בקום אכול צלי הוא בבל תאכל נא. בשעה שאינו בקום אכול צלי אינו בבל תאכל נא. שבר בו עצם מבעוד יום. אית תניי תני. חייב. אית תניי תני. פטור. מאן דאמר. חייב. ועצם לא תשברו בו כו׳ מכל מקום. ומאן דאמר. פטור. בשעה שאינו בקום אכול צלי אינו משום ועצם לא תשברו בו. בשעה שהוא בקום אכול צלי הוא משום ועצם לא תשברו בו. נגע בחרסו שלתנור. פסול גוף [הוא] ונשרף מיד. נטף מרוטבו על החרס. פסול מכשיר [הוא] וטעון צורה. נטף מרוטבו על הסולת [יקמוץ את מקומו]. חייה בר אדא בשם רבי שמעון בן לקיש. הדא דתימר ברותחת. אבל בצוננת אסור. אמר רבי לעזר. לא אמרה התורה. הוא לא יצלה את אחרים. אלא הוא לא יצלה מחמת אחרים.