תלמוד ירושלמי פסחים פרק ז הלכה ד

משנה: חמשה דברים באין בטומאה ואינן נאכלין בטומאה. העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וזבחי שלמי צבור ושעירי ראשי חדשים. הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה שלא בא מתחילתו אלא לאכילה: הלכה: וכל קרבנות ציבור אינן באין בטומאה. לא אתא אלא מימור לך. אף על פי שהן באין בטומאה אינן נאכלין בטומאה. בין כמאן דאמר. הלחם עיקר. בין כמאן דאמר. כבשים עיקר. ארבעה אינין. תנייה חש לון ותננתון חמשה. אית תניי תני. כולהום למידין מן הפסח. אית תניי תני. כל אחד ואחד למד ממקומו. מאן דאמר. כולהון למידין מן הפסח. מה מועדו שנאמר (כאן) [בפסח דוחה את הטומאה. אף מועדו שנאמר בכולן] דוחה את הטומאה. מאן דאמר. כל אחד ואחד למד ממקומו מנין ליה. ואתיא כהדא דתני. רבי אומר. מה תלמוד לומר וידבר משה את מועדי יי. לפי שלא למדנו אלא על הפסח והתמיד שידחו את השבת. שנאמר בהם במועדו. שאר כל קרבנות ציבור מניין. תלמוד לומר אלה תעשו ליי במועדיכם. לעומר ולקרב עמו ולשתי הלחם ולקרב עמהן לא שמענו. וכשהוא אומר וידבר משה את מועדי יי אל בני ישראל קבען חובה. שכולם יבואו בטומאה. וכשם שהן באין בטומאה כך יהוא נאכלין בטומאה. גזירת הכתוב הוא. והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. ואמר אף בפסח כן. שנייה היא. שלא בא מתחילתו אלא לאכילה.