תלמוד ירושלמי פסחים פרק ז הלכה ו

משנה: ניטמא קהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהור יעשה בטומאה. ניטמא מיעוט הקהל הטהורין עושין את הראשון והטמאין עושין את השני: הלכה: מאן תנא רוב. רבי מאיר. דתני. רבי מאיר אומר. היא מחצית כל השבטים היא מחצית כל שבט ושבט. ובלבד רוב. רבי יודה אומר. חצי כל שבט ושבט. ובלבד רוב שבטים שלימים. שבט אחד גורר כל השבטים. רבי מאיר אומר. כל השבטים קרויים קהל. רבי יודה אומר. כל שבט ושבט קרוי קהל. מה נפק מביניהון. גרירה. רבי מאיר אומר. אין שבט אחד גורר כל השבטים. רבי יודה אומר. שבט אחד גורר כל השבטים. אתיא דרבי יודה כרבי שמעון. כמה דרבי שמעון אמר. שבט אחד גורר כל השבטים. כן רבי יודה אומר. שבט אחד גורר כל השבטים. אף על גב דרבי יודה אמר. שבט אחד גורר כל השבטים. מודה והוא שתהא הוריה מלשכת הגזית. אמר רבי יוסה. טעמיה דהן תנייה מן המקום ההוא אשר יבחר יי. מה טעמיה דרבי יודה. ונסלח לכל עדת בני ישראל. מה טעמיה דרבי שמעון. כי לכל העם בשגגה. מה מקיים רבי שמעון טעמיה דרבי יודה ונסלח לכל עדת בני ישראל. פרט לנשים ולקטנים. מה מקיים רבי יודה טעמיה דרבי שמעון כי לכל העם בשגגה. פרט לשתחילתה בזדון וסופה בשגגה. רבי אבון בשם רבי בנימין בר לוי. קרייא מסייע למאן דאמר. כל שבט ושבט קרוי קהל. גוי וקהל גוים יהיה ממך. ואדיין לא נולד בנימן. אמר רבי חייא בר בא. כשם שהן חולקין כאן כך הם חלוקין בטומאה. דתני. היה הציבור חציים טהורין וחציין טמאין. הטהורין עושין את הראשון והטמאים את השיני. דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר. הטהורין עושין לעצמן והטמאין עושין לעצמן. אמרו לו. אין הפסח בא חציין. אלא או כולם יעשו בטהרה או כולם יעשו בטומאה. מנו אמרו לו. רבי מאיר. מחלפה שיטתיה דרבי יודה. דתנינן תמן. ניטמאת אחת מן החלות או אחד מן הסדרים רבי יודה אומר. שניהם יצאו לבית השריפה. שאין קרבן ציבור חלוק. וחכמים אומרים. הטמא בטומאתו והטהור יאכל. רבי יוסה ברבי בון בשם רבי יוחנן. מני אמרו לו. חכמים שהן בשיטת רבי מאיר. על דעתיה דרבי מאיר. ההן מחצה על מחצה מה את עבד ליה. כרוב כמיעוט. אין תימר כרוב. הטהורין אינן עושין את הראשון. אין תימר כמיעוט. הטמאין אין עושין את השיני. אמר רבי יוסה. לא אמר. רוב טהורים אינן עושין את הראשון. רוב טמאין אינן עושין את השיני. לא אמר אלא. רוב טמאין לא יידחו לפסח שיני. על דעתיה דרבי יודה. ההן מחצה על מחצה מה את עבד ליה. רבי בא משם רב. מטמאין אחד בשרץ. שמואל אמר. משלחין אותו לדרך רחוקה. אתיא כמאן דאמר. היחיד מכריע על הטומאה. ברם כמאן דאמר. אין היחיד מכריע על הטומאה. משלחין שנים. דרב כרבי אלעזר. כמה דאמר רבי לעזר. היה הציבור מגעי נבילות מגעי שרצים. עושין בטומאה. שאין שם מים לטבול. [אבל] אם יש שם מים לטבול. אינן עושין בטומאה. אמר רבי לעזר. הבא בטומאת כלי שרת הבא בטומאה. הוא בא בטומאת כלי שרת הבא בטומאת ידים הבא בטומאת סכינין. היה ציבור שליש זבין שליש טמאין שליש טהורין. רבי מנא בשם חזקיה. זבין וטמאין רבין על הטהורין ועושין בטומאה. וזבין אינן עושין לא את הראשון ולא את השיני. אמר רבי זעורה. הזב עשו אותו כמשומד בהורייה. כמה דתימר תמן. המשומד בהורייה אינו לא מעלה ולא מוריד. אוף הכא אינו לא מעלה ולא מוריד. בני חבורה שניטמא אחד מהן. ואין ידוע אי זהו. [צריכין לעשות פסח שני. צבור שנטמא אחד מהן. ואין ידוע איזהו.] רבי זעורא אמר. יעשו בטומאה. תני רבי הושעיה. יעשו כספיקן. לא מסתברא דלא כהדא דתני רבי הושעיה. שלא לענוש ליחיד כרת. רבי אימי בשם רבי שמעון בן לקיש. להורייה הילכו אחר ישיבת ארץ ישראל. לטומאה הילכו אחר רוב נכנסין לעזרה. מה. בכל כת וכת משערין. או אין משערין אלא כת הראשונה בלבד. אמר רבי יוסה ברבי בון. עד שהן מבחוץ הן משערין עצמן. אמר רבי יהושע בן לוי. לראייה הילכו מלבוא חמת עד נחל מצרים. רבי תנחומא בשם רבי חונה. טעמיה דרבי יהושע בן לוי ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו וגו׳.