תלמוד ירושלמי ראש השנה פרק ב הלכה א

משנה: אם אינן מכירין אותו משלחין עמו אחר להעידו. בראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל האדם. משקילקלו המינין התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין: בראשונה היו משיאין משואות. משקילקלו הכותים התקינו שיהו שלוחין יוצאין: הלכה: אם אינן מכירין אותו כול׳. אמר רבי יונה. הכין צורכה מיתני. בראשונה היו מקבלין עדות החודש מכל אדם. אם אינן מכירין אותו היו משלחין עמו אחר להעידו. אמר רבי יוסה. אפילו כמתניתן אתיא היא. אם אינן מכירין אותו משלחין עמו אחר להעידו. למה. שבראשונה היו מקבלין עדות החודש מכל אדם. ועד אחד נאמן. משלך נ‍תנו לך. בדין היה שלא יהו צריכין עדים. והן א‍מרו שיהו צריכין עדים. והן א‍מרו עד אחד נאמן. עד אחד מהו שיהא נאמן כשנים. היך עבידה. היו שנים. אחד הכל מכירין אותו ואחד אין אדם מכירו. חבירו מכירו. חבירו מהו שיצטרף עם אחד מן השוק להעיד עליו. רבי זעורה רב חונה בשם רב. אין הוא ואחר מצט‍רפין על חתימת העד השיני. לא צורכה די לא היו שנים. אחד הכל מכירין כתב ידו ואחד אין אדם מכירו. חבירו מכירו. חבירו מהו שייעשה כאחד מן השוק להעיד עליו. אם כן נמצאת כל העדות מתקיימת בעד אחד. אמר רבי יודן. ויאות. אילו שנים שי‍צאו מעיר אחת שרובה גוים. כגון הדא סוסיתה. אחד הכל מכירין אותו שהוא ישראל ואחד אין אדם מכירו. חבירו מכירו. חבירו מהו שייעשה כאחד מן השוק להעיד עליו. אם אומר את כן לא נמצאת כל העדות מתקיימת בעד אחד. והכא נמצאת כל העדות מתקיימת בעד אחד. תמן תנינן. אמר להן הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה. אם הגיע הרואה אומר בורקי. מהו בורקי. ברקת. תמן א‍מרי. ברק בורקה. אנהר מנהרא. ועד אחד נאמן. שנייא היא הכא שאין את יכול לעמוד עליו. וחש לומר. עד דהוא עליל ונפק היא מנהרא. חכימא היא מילתא. אמר עד אחד. נולד איש פלוני בשבת. מלין אותו על פיו. חשיכה מוצאי שבת. מטלטלין אותו על פיו. רבי אמי מטלטל על פומה דמלויתה. רבי מתנייה מטלטל על איביריתה דזהרא. רבי אימי מל על פי נשים. דא‍מרן. שמשא הוות על סוסיתה. מכירו מכיריו מהו לחלל עליהן את השבת. נישמעינה מן הדא. אמר [רבי] נוהריי כאן שנייה. מעשה שירדתי להעיד על עד אחד באושא. ולא היו צריכין לי אלא עילה ביקשתי להקביל פני חביריי. ומה קילקול הוה תמן. שהיו אומרים. עצרת לאחר השבת. והיו יוצאין עליו מבערב בחזקת שנתקדש. מעתה על ניסן לא יקבלינון. על שאר ירחיא יקבלינון. אמר רבי יוסי בירבי בון. עיקר קלקלתהון מן אדר הוות. מעתה כד היא דכוותהון יקבלינון. אין לית הוא דכוותהון לא יקבלינון. זו מפני זו. מעשה שש‍כרו בייתוסין שני עידי שקר להעיד על החודש שנתקדש. ובא אחד והעיד עדותו והלך לו. ובא אחר ואמר. עולה הייתי במעלה אדומים וראיתיו רבוץ בין שני סלעים ראשו דומה לעגל אזניו דומות לגדי. וראיתיו ונבהלתי ונרתעתי לאחוריי. והרי מאתים זוז קשורים באפונדתי. א‍מרו לו. הרי מאתים זוז נתונין לך במתנה. ושלוחיך יבאו וילקו. אתה למה הכנסתה עצמך למספק. אמר להן. ראיתי אותם מבקשין להטעות את חכמים. אמרתי. מוטב שאלך אני ונודיע לחכמים. ומה קילקול הוה תמן. דהוון אילין מסבין יום דין ואילין מסבין למחר. והיו סבורין שנמלכו בית דין לעברו והן מתקלקלין. מי ביטל את המשואות. רבי ביטל את המשואות. והתיר רוצח. והתיר עד מפי עד. והתיר שיהו יוצאין עליו מבערב בחזקת שנתקדש. אמר רבי אבהו. אף על גב דאמר את בטלו את המשואות לא ב‍טלו מים טיבריה. רבי זעורא בעא קומי רבי אבהו. אילין דחמיין צפת מהו דיסבון. אמר ליה. רבי ביטל את המשואות. צפת למה מסבה. אלא בגין מודעא דאינון י‍דעין. אין משיאין לילי זמנו אלא לילי עיבורו. לילי זמנו אין משיאין מפני יום טוב. אבל משיאין לילי עיבורו. אין משיאין אלא על החדשים המיושבין בזמנן. מפני יום טוב שחל להיות בערב שבת. לילי זמנו אין משיאין מפני יום טוב. לילי עיבורו אין משיאין מפני כבוד שבת. שאם אומר את. משיאין בין על החדשים המיושבין בזמנן [בין על החדשים המעוברין שאינן מיושבין בזמנן.] אם אומר את כן אף הן סבורין שמא נמלכו בית דין לעברו והן מתקלקלין.