תלמוד ירושלמי ראש השנה פרק ב הלכה ח

משנה: בא לו אצל רבי דוסא בן ארכינס. אמר לו אם באים אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו. שנאמר ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל. ולמה לא נתפרשו שמותן של זקינים אלא ללמד שכל שלשה ושלשה שע‍מדו בית דין על ישראל הן הוא כבית דינו של משה. נטל מקלו ומעותיו בידו והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו ואמר לו בוא בשלום רבי ותלמידי. רבי בחכמה ותלמידי שקיבלת עליך את דבריי: הלכה: כתוב יי אשר עשה את משה ואת א‍הרן ו‍אשר העלה וגו׳. וישלח יי את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל. ירובעל גדעון. בדן שמשון. יפתח זה יפתח הגלעדי. הקיש שלשה קלי עולם לשלשה אבירי עולם. ללמדך שבית דינו שלגדעון ושליפתח ושלשמשון שקולים כנגד משה ואהרן ושמואל. ולא עוד אלא שסמך הגדולים מיכן ומיכן והקטנים באמצע. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו ואמר לו בוא בשלום רבי ותלמידי. רבי בחכמה ותלמידי ביראת חט. רבי בחכמה ותלמידי שכל מה שאני גוזר עליו הוא מקיים. כתוב אלופינו מ‍סובלים וגו׳. רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. רבי יוחנן אמר. [אלופים מ‍סובלים אין כתיב כאן אלא] אלופינו מ‍סובלים. בשעה שהגדולים סובלין את הקטנים אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובות‍ינו. רבי שמעון בן לקיש מסרס קרייא. (אלופינו) [אלופים] מ‍סובלים אין כתיב כאן אלא אלופינו מ‍סובלים. בשעה שהקטנים סובלים את הגדולים אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובות‍ינו. רבי שילה דכפר תמרתה בשם רבי יוחנן. עשה ירח למ‍ועדים שמש ידע מבוא‍ו. משמש ידע מבואו עשה ירח למ‍ועדים. אמר רבי ברכיה. כתוב ויסעו מ‍רעמסס בחודש ה‍ראשון וגו׳. כד יטמע בלילי מועדא ארבע עשרה מטמיעין אית בה. הוי משקיעת החמה את מונה ללבנה. אמר רבי סימון. והיו. על ידי זה ועל ידי זה. אמר רבי יוחנן. ו‍יהי ערב ו‍יהי בוקר יום אח‍ד. רבי שמעון בן לקיש אמר. החדש. עד שיהא כולו מן החדש. אשכחת אמר. מה דאמר רבי יוחנן צריכה לרבי שמעון בן לקיש. ומה דאמר רבי שמעון בן לקיש צריכה לרבי יוחנן. אילו אמר רבי יוחנן ולא אמר רבי שמעון בן לקיש הוינן א‍מרין. לא אמר אלא אפילו כולו מן החדש. הוי צורכה להיא דאמר רבי שמעון בן לקיש. או אילו אמר רבי שמעון בן לקיש ולא אמר רבי יוחנן הוינן א‍מרין. לא אמר אלא יום. הא לילה לא. הוי צורכה להיא דאמר רבי יוחנן וצורכה להיא דאמר רבי שמעון בן לקיש.