תלמוד ירושלמי שבועות פרק ה הלכה א

משנה: שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים וברחוקים ובקרובים בכשירים ובפסולים בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו. ומפי אחר אינו חייב עד שיכפור בו בבית דין דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים בין מפי עצמו בין מפי אחרים כיון שכפר בו חייב. וחייב על זדון שבועה ועל שגגתה עם זדון הפיקדון ואינו חייב על שגגתו. ומה חייב על זדונה אשם בכסף שקלים: הלכה: שבועת הפיקדון כול׳. תני. מפי עצמו בשבועת העדות מהו להיות כאלה. מפי עצמו בשבועת הפיקדון מהו להיות כאלה. אמר רבי יוסי. מכיון דכתיב נפש נפש כמה שכולהון כאן וכולהון כאן. אמר רבי מנא. אלה בבית דין מחלוקת רבי מאיר וחכמים. וכחש בעמיתו. לכשיצא ווידויו בשבועה. פרט למכחש באחד השותפין. פרט למכחש בעדים ובשטר. אמר רבי יוסי. הדא אמרה. שנים שלוו מאחד אף על גב דלא כתבין. אחראין וערבאין זה לזה. אחראין וערבאין זה לזה. ולא עבדין כן. שנים שהפקידו כאחד וביקש האחד ליטול שלו אין שומעין לו. ויעשה ככופר בחלקו ויהא חייב. אחד שהפקיד לשנים. כפר בו זה חייב. כפר בו זה חייב. הפקיד להם שוה פרוטה. לא נמצא מביא קרבן על חצי פרוטה. ומה כא. אילו נשבע ונשבע ונשבע שמא אין מביא קרבן על חצי פרוטה. תמן כל שבועה חלה על שוה פרוטה. הכא אין שבועה חלה על שוה פרוטה. רבי לא ורבי יוחנן וריש לקיש תריהון אמרין. לית כאן עדים. כמי שיצא וידויו בשבועה. למה. משום שמצויין למות. ושטר אינו מצוי לאבד. הוי לית טעמא אלא משום שמצויין לשכח עדותן. תמן תנינן. איכן שורי. אמר לו. אבד. משביעך אני. ואמר אמן. ועדים מעידין אותו שאכלו. משלם את הקרן. הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם. מתניתין בשאין יודע בעדים. אתא מימר לך ואפילו יודע בעידיו. אמר רבי יוסי. ומתניתה אמרה כן. היו שתי כיתי עדים. כפרה ראשונה ואחר כך כפרה שנייה. שתיהן חייבות. ניחא ראשונה מתחייבת. שנייה למה. לאו משום שמצויין לשכח עדותן. וכחש בה. ולא בו. בן עזאי אומר. שלש אבידות הן. ביודע בה ובמוצאיה. בה ולא במוצאיה. לא בה ולא במוצאיה. רבי חוניה בשם רבי ירמיה. כולהון לפטור. רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוסי. לית כן. רבי יוסי בעי. ויהא כן הפטור. אמר רבי מנא. לית כן משלש אבידות. ביודע בה ובמוצאיה. בה ולא במוצאיה. לא בה ולא במוצאיה. בה ובמוצאיה נן קיימין. אלא שמכחש בה ובמוצאיה. במוצאיה ולא בה. בה ולא במוצאיה. כיני מתניתה. בה ובמוצאיה.