תלמוד ירושלמי שבועות פרק ה הלכה ו

משנה: גנבת את שורי והוא אומר לא גנבתי משביעך אני ואמר אמן חייב. גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי משביעך אני ואמר אמן פטור. המית שורך את שורי והוא אומר לא המית משביעך אני ואמר אמן חייב. המית שורך את עבדי והוא אומר לא המית משביעך אני ואמר אמן פטור. אמר לו חבלת בי ועשית בי חבורה והוא אומר לא חבלתי ולא עשיתי בך חבורה משביעך אני ואמר אמן חייב. אמר לו עבדו הפלת את שני וסימית את עיני והוא אומר לא הפלתי ולא סימיתי משביעך אני ואמר אמן פטור. זה הכלל כל המשלם על פי עצמו חייב. ושאינו משלם על פי עצמו פטור: הלכה: גנבתה את שורי כול׳ עד סוף פירקא. רבי יצחק שאל. מהו שישלם דמי העבד מפיו. ומה צריכה ליה. כל שלשים קנס או יותר בדמיו קנס. אין תימר. כל שלשים קנס. אין משלם. אין תימר. יותר בדמיו קנס. משלם. תמן תנינן. המית שורך עבדי. והוא אמר. לא המית . משביעך אני. ואמר אמן. פטור. אמר רבי חגיי קומי רבי יוסי. תיפתר שהמית עבד מוכה שחין. אמר ליה. ומור דבתרה. המית שורך בני. והוא אומר. לא המית. משביעך אני. ואמר אמן. חייב. ופתרה במוכה שחין ויהא פטור. לית יכיל. דתנינן. המית בן חורין נותן שוייו. אמר רבי עזרא קמי רבי מנא. תיפתר כמאן דמר. ונתן פדיון נפשו שלניזק. אמר ליה. אין כמאן דמר. ונתן פדיון נפשו שלניזק. כולו קנס. מהו שיאמר לו. צא ידי שמים. נישמעינה מן הדא. מעשה ברבן גמליאל שהפיל שן טבי עבדו. אתא גבי רבי יהושע. אמר ליה. טבי עבדי מצאתי עילה לשחררו. אמר. לית בידך. ואין קנסות אלא בעדים ובבית דין. הדא אמרה שאין אומר לו. צא ידי שמים. רבי גמליאל בירבי אלעאי בעא קומי רבי מנא. רבן גמליאל כמאן דאמר. מותר לשחרר. אמר ליה. גרמה אמרה שאסור לשחרר. דלא כן היה לו לשחררו משעה ראשונה.