תלמוד ירושלמי שבועות פרק ו הלכה ה

משנה: אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן ואין משביעין את הקטן אבל נשבעים לקטן ולהקדש: הלכה: אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן כול׳. כתיב כי יתן איש אל רעהו. פרט לקטן. עד כדון בשנתן לו קטן ותבעו קטן. נתן לו קטן ותבעו גדול. תלמוד לומר רעהו. עד שיהא נתינתו ותביעתו שוין. אמר רבי בא בר ממל. לית הדא פשיטא על דרבי יוחנן דאמר. הטוען לחבירו טענת גנב באבידה חייב. איכן אבידתי. אמר לו. נגנבה. אמר רבי בא. תיפתר שאמר לו. עד שאת קטן תבעתני ונפטרתי משבועתך. שבועת יי תהיה בין שניהם. להוציא היורש. רבי אילא בשם רבי יסא. ביורשיו היא מתניתה. בין שניהם. אינה זזה מבין שניהן לעולם. אם המשביע משביע לשקר סוף לצאת עליו. אם הנשבע נשבע לשקר סוף לצאת עליו. מאי טעמא. הוצאתיה נאם יי צבאות ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר וגו׳. אמר רבי שמואל בר נחמן. מלאכי חבלה אין להן קפיצין. ומה טעם. משוט בארץ ומהתהלך בה. ברם הכא וכלתו את עציו ואת אבניו. בוא וראה. דברים שאין האש שורפן שבועת שוא מכלתן. רבי יונה אמר. על שקר. רבי יוסי אמר. אף על האמת. חגיי דריש כהדא דרבי יוסי. עובדא הוה בחדא איתא דאזלת מיערוך גב חבירתה והוה קטיר בשיטיה דקולסיתה תרין דינרין. נפלו לה ואיערכו גו עיגולא. הפכת בעייא להו גו ביתא ולא אשכחתון. חזרת לגבה אמרה לה. הבי לי תרין דינרין דנפול לי גו ביתיך. אמרה לה. לא ידענא. אי ידעה בהו תיקבור ברה. קברתיה. מי עלון מיקבריא שמעת קלא אמרה. אילולא דהות ידעה בהון לא קברתיה. אמרה. אין ידעה בהון היא איתא תקבור ברה חורנה. קברתיה. עלון מנחמתא וקצון חד עיגול ואשכחון תרין דינרייא עריכין גו עיגולא. הדא מילתא אמרה. בין זכיי בין חייב לשבועה לא תיעול.