תלמוד ירושלמי שבת פרק ב הלכה א

משנה: במה מדליקין ובמה אין מדליקין. אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן ולא בכלך לא בפתילת העידן ולא בפתילת המדבר ולא בירוקה שעל פני המים. לא בזפת ולא בשעוה לא בשמן קיק ולא בשמן שריפה לא באליה ולא בחלב. נחום המדי אומר מדליקין בחלב מבושל. וחכמים אומרים אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו: הלכה: במה מדליקין ובמה אין מדליקין כול׳. לא בלכש. רבי חייא בר בא אמר. לוגשא. רבי אחא בשם רבי לייא. דדינון. אמרין. היא הדא היא הדא. ולא בחוסן. רבי חיננא בשם רבי פינחס. פשתן שלא ננערה. כמה דאת אמר והיה החסון לנעורת. ולא בכלך. אנבין קיסריי. אמר רבן שמעון בן גמליאל. חיזרתי על כל מפרשי ימים ואמרו לי. כולכא שמה. ולא בפתילת העידן. עירניתא. ולא בפתילת המדבר. כשמועה. ולא בירוקה שעל פני המים. כיתן דמיי. ולא בזפת ולא בשעוה. עד כאן לפתילות. מיכן ואילך לשמנים. רבי אבהו בשם רבי יוחנן. מפני שהאור ממשך לאחוריו והוא שוכח ומוציא את הפתילה. ועוד. שלא הוצת האור ברוב הדלק. רבי זעירה בעי. מעתה פתילה צריכה הצאתה ברוב הדלק. אתא רבי שמואל רבי אבהו בשם רבי יוחנן. פתילה צריכה הוצאתה ברוב הדלק. התיבון חברייא. והא קורה. הא לא הוצת האור ברוב הדלק. התיב רבי בא בר ממל. והא ששיתא. הרי לא הוצת האור ברוב הדלק. אמר רבי שמי. לא כן אמר רבי זעירא רב יהודה בשם רב. ארבע מדורות כל שהן. מדורת הגפת מדורת הזבל מדורת החלב מדורת גלעינים כל שהן. ועוד מן הדא דרבי תחליפא שאל לרב חסדא. ולא כן אלפן רבי. שבת שחלה להיות בחנוכה. שאסור לראות מטבע לאור החנוכה. הרי אינו שכיח ומוציא את הפתילה. הוי לית טעמא דלא משום שלא הוצת האור ברוב הדלק. ולא בשמן קיק. רבי יוסה בשם רבי לייא. קיסוסא. רבי יונה רבי זעירה בשם רב יהודה. עוף הוא ושמו קיק. תני רבי ישמעאל. ואת הקאת זה קיק. ולא בשמן שרפה. אמר רב חסדא. זאת אומרת שאסור להצית את האור במדורת קדשים והיא דליקה והולכת בשבת. והא תנינן. ומחיזין את האור במדורת בית המוקד. ובגבולין כדי שיצת האור ברובן. אמר רבי יוסה. בשבת כתוב לא תעשה כל מלאכה. נעשית היא מאיליה. ברם הכא התורה אמרה. אין שורפין את הקדשים ביום טוב. ואין צריך לומר. בשבת. מה חמית לומר כן. לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו. אחר שני בקרים. אחר בוקרו שלט״ו ואחר בוקרו שלי״ו. וכתיב והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף. מהו להצית את האור במדורת חמץ. מאן דיליף לה מנותר. אסור. ומאן דלא יליף לה מנותר. מותר. רב אחא בשם רב חסדא. זאת אומרת שמותר להצית את האור במדורת קדשים והיא דליקה והולכת בשבת. והא תנינן. אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב מפני יום טוב שחל להיות בערב שבת. מעתה אין מדליקין בשמן שריפה בלילה על שם שאין שורפין את הקדשים בלילה. אמר רבי יוחנן. ירדו לה בשיטת רבי ישמעאל. כמה דרבי ישמעאל אמר. תינוק שעיבר זמנו נימול בין ביום בין בלילה. כך עבר זמנה נשרפת בין ביום בין בלילה. ומה אית לך שמן שריפה שעיבר זמנה. רבי יודה בר פזי. מכיון שניטמאת כמי שעבר זמנה. תני רבי יוסי קומי רבי יוחנן. מניין לכל הנימולים שלא יהו נימולים אלא ביום. תלמוד לומר וביום. אמר ליה רבי יוחנן. ויש כאן זו. כל מחוייבי טבילות טובלין כדרכן ביום חוץ מנידה ויולדת שאינה טובלת אלא בלילה. נידה שעבר זמנה טובלת בין ביום בין בלילה. דרשה רבי חייה בר אבא לצוראי. נידה שעבר זמנה טובלת בין ביום בין בלילה. תמן אמרין. אפילו עבר זמנה. מפני חמותה ומפני כלתה. אשה אחת משלרבותינו ראו אותה טובלת כדרכה ביום. נאמר. מעוברת זמן הייתה. נדה שנאנסה וטבלה. שמי בשם רב. טהורה לביתה וטמיאה לטהרות. רבי לעזר בשם רבי חנינה. טמיאה בין לביתה בין לטהרות. ומאי טעמא. וכובס שנית וטהר. מה הראשונה לדעת אף השנייה לדעת. ומניין שהראשונה לדעת. וצוה הכהן וכבסו. לדעת. וכן חמיין רבנן מקדמין לעיבורה. רב נחמן בשם רבי מנא. מצוה להקדים כדי לזרז במצות. בת ישראל שבאה להדליק מכהנת טובלת את הפתילה בשמן שריפה ומדלקת. רבי חונה בשם רבי ינאי. שעת משלחת זאבים הייתה ולא עמד בית דין וביטל. כמה דתימר תמן לא עמד בית דין וביטל. וכא לא עמד בית דין וביטל. בקרו שלכהן שהיה עובר אצל ישראל וכן כליו שלכהן שהיה נארג אצל ישראל הרי זה מדליק על גביו שמן שריפה ואינו חושש. ישראל וכהן שהיו שותפין בחנות ממלא הוא ישראל את הנר שמן שריפה ועולה בו לעלייה ויורד בו לחנות לעשות צרכיו שלכהן אבל לא צרכיו של ישראל. כהן שבא אצל ישראל לעשות עמו חשבון והדליק על גביו שמן שריפה. אף על פי שעמד הכהן והלך לו אין מחייבין אותו לכבותו עד שייכבה מאליו. רבי חנניה בר עכברי הוה אזל ומיעבד עיבידתיה גבי רבי חייה ציפורייא. מי אזיל מיזיל ליה הוה מלי בוצינא שמן שריפה. ולא כן סברנן מימר. לעשות צרכיו שלכהן אבל לא צרכיו של ישראל. אמרין. דלא הוה עבד כן לא הוה אתי. סברין מימר. מטא ביתיה מטפי לה. אמר רבי חנינא. על ידי כן הוה שהר ועל ידי כן הוה קרץ. אדא שמשא שאל לרבי אמי. בגין דאנא צבע פתילתא מן חולא. אמר ליה. בטיל הוא על גב פתילות. רבי יודה בן פזי הורי לאילין דבר נחמיה כן. רבי אמי נסב פתילא. רבי לייא לא נסיב פתילא. ולא מודי רבי לייא לרבי אמי. חשש הוא משום גזל. וכולה מן הדין שמשא בביתיה בזבזא בהקדישא. גמליאל זוגא שאל לרבי איסי. מהו להוסיף לתוכו שמן חולין ומדליק. אמר ליה. לא תני רבי הושעיה אלא אין מחייבין אותו למצותו. אמר רבי אבהו. שנה לי רבי יונתן בן עכמאי. בת כהן שהיתה עומדת ערב שבת עם חשיכה ובידה נר ובתוכו שמן שריפה הרי זו מוספת לתוכו שמן חול כל שהוא ומדלקת. אמר ליה רבי זעירא. ומה הוה טיביה. אמר ליה. אדם גדול היה ובקי במשנתינו היה ופירשה רבי חייא דכפר תחמין קומי רבי ומניתיה חכים. ולא בחלב. רב ברונא אמר. חלב מטיף לתוכו שמן כל שהוא ומדליק. יוסי בעי. מה אנן קיימין. אם במחוי. אפילו לא נתן לתוכו שמן. ותני שמואל. כל שמתיכין אותו ואינו קרוש מחוי הוא. ואם בשאינו מחוי. אפילו נתן לתוכו שמן. אתא רב חנניה רב ברונא בשם רב. חלב מהותך וקירבי דגים מדליקין בהן. רבי חייה בר אשי עני מיתיה קומי רב. אמר ליה. הן הויתה. אמר ליה. בעיי משח דזית. אמר ליה. ולא הוה לך קירבי דגים. אית תניי תני. מדליקין בנפט. אית תניי תני. אין מדליקין בנפט. אמר רב חסדא. מה דמר. מדליקין. בההן איכומא. ומה דמר. אין מדליקין. בההן חיורא דהוא סכנה.