תלמוד ירושלמי שבת פרק ד הלכה א

משנה: במה טומנין ובמה אין טומנין. אין טומנין לא בגפת ולא בזבל ולא במלח ולא בסיד ולא בחול בין לחין בין יבשין. לא בתבן ולא במוכין ולא בזוגין ולא בעשבין בזמן שהן לחין. אבל טומנין בהן כשהן יבישין. טומנין בכסות ובפירות ובכנפי יונה ובנעורת של פשתן ובנסורת של חרשין דקה. רבי יהודה אוסר בדקה ומתיר בגסה: הלכה: במה טומנין ובמה אין טומנין כול׳. לפי שהדברים הללו רותחין ומרתיחין והוא נוטלן והן תשים לתוך ידו ומחזירן והן מוסיפין רתיחה. לפיכך אסרו לטמון בהן. וכרבי לעזר בן עזריה. דרבי לעזר בן עזריה אמר. קופה מטה על צידה ונוטל. וכרבנן דתמן. דינון אמרין. אם היתה יורה מותר. ותמן תנינן. ספק חשיכה ספק לא חשיכה. מפני שלא חשיכה. הא אם חשיכה אסור לטמון בהן. תמן אמרין. מפני ביטול בית המדרש. אמר רבי בא. מפני החשד. שאם אומר את לו שהוא מותר אף הוא אינו עושה אותן כל צורכו מבעוד יום. מתוך שאת אומר לו שהוא אסור אף הוא עושה אותו כל צורכו מבעוד יום. מה נפק מן ביניהון. לטמון שלג וצונין. על דעתיה דרבי בא מותר. ועל דעתון דרבנן דתמן אסור. אסרו טמינה מפני כירה. אסרו כירה מפני טמינה. אסרו כירה שהבלה ממועט מפני כירה שהבלה מרובה. אסרו תבשיל שנתבשל כל צורכו מפני תבשיל שלא נתבשל כל צורכו. אסרו חמין מפני תבשיל שנתבשל כל צורכו. חזרו והתירו חמין. תני. אין טומנין ברמץ. אמר רבי זעירא. הדא אמרה. אפר שצנן מותר לטמון בו. כהדא ברתיה דרבי ינאי הוות משמשה קומוי אבוי והוות מעלה קומוי תבשילין רותחין. אמר לה. היך איתעבידא. אמרה ליה. במרא וגיפתא. אמר לה. לא תהי עבדה כן אלא במרה גו קופתה ויהבה קופתה על גיפתא. אמר רבי זעירא. בהדא רבי חנינה פליג. דרש רבי אחא בשם רבי חנינה. הגפת מלמטן ותבן מיכן ומיכן אסור. ומודה בה רבי ינאי. אבין בעי. בללן מה הן. נישמעינה מן הדא. טומנין בכסות ובפירות ובכנפי יונה. רבי יוסה בן פזי בשם רבי יוסי בר חנינה. הדא דתימר בשלא רבת רקבוביתן. אבל אם רבת רקבוביתן אסור לטמון בהן. ולא בחול. תמן תנינן. מטילין אותו לחול בשביל שימתין. ההן חלא מירתח רתחא ומיצן צוננה. ההן תבן בעל פקדון הוא. כמה דאת יהיב לה הוא יהיב לך. כל דבר שמרחיקין אותו מן הכותל אסור לטמון בו. אמר רבי יוסי. מן מה דתנינן. תבן טומנין בו. הדא אמרה. אין מרחיקין אותו מן הכותל. התיב רבי חגיי. והתני. והמשכיר בית לחבירו לא יעשנו אוצר של תבואה. ליידא מילה. לא מפני המוץ. אמר רבי חנניה. מפני העכברים. אמר רבי פינחס בירבי חנינה. אם מפני העכברים ניתני אפילו אוצר שלכל דבר. הוי יאות קשי רבי חגיי. אתיב רבי שמי. הרי סלעים מרחיק אותן מן הכותל. מעתה אסור לטמון בהן. אמר רבי יוסי. לא שהסלעים מרתיחין אלא שהן עושין חלודה והן מלקין ארעיתו שלכותל. והא תני. אין טומנין בסלעים. תיפתר בסלעים שלכסף. אית תניי תני. טומנין בסלעים. ואית תניי תני. אין טומנין. אמר רב חסדא. מאן דמר. טומנין. בשלזהב שלנחושת. ומאן דמר. אין טומנין. בסלעים שלכסף. לא סוף דבר לחין. אפילו יבישין שנתלחלחו. מן אילין מוכין. ומוכין לא כיבישין שנתלחלחו הן. רבי יוחנן בר שילא הדא אמרה. ההן דכמר איידה צריך מחסרתיה ציבחד דהוא אתי מיסב והיא שפכה ומרתחה. תמן תנינן. כן בגפת חדשה. אבל בישנה טהור. ואי זו היא חדשה ואי זו היא ישנה. רבי יוסי בירבי בון בשם רבי יוחנן. חדשה בתוך י״ב חודש. ישנה לאחר י״ב חודש. טומנין בכסות ובפירות ובכנפי יונה. רבי יודה בר פזי בשם רבי ירמיה בר חנינה. הדא דתימר בשלא רבת רקבוביתן. אבל רבת רקבוביתן אסור לטמון בהן. ובנעורת של פשתן ובנסורת של חרשין. אנן תנינן. נסורת. תניי דבית רבי. נעורת. הדא אמרה. היא הדא היא הדא.