תלמוד ירושלמי שבת פרק ו הלכה ה

משנה: יוצאה אשה בחוטי שיער בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה ובטוטפת ובסנבוטין בזמן שהן תפורין ובכבול ובפיאה נכרית בחצר ובמוך שבאזנה ובמוך שבסנדלה ובמוך שהתקינה לנידתה. בפלפל ובגרגר מלח ובכל דבר שתתן לתוך פיה ובלבד שלא תתן בתחילה בשבת. ואם נפל לא תחזיר. שן תותבת ושן של זהב רבי מתיר. וחכמים אוסרין: הלכה: אנן כר׳ אימי אמר קומי רבי יהודה מנשייא בר מנשה ירמיה. ובלבד שלא תצא לא ילדה בשלזקינה ולא זקינה בשלילדה. והתנינן. הבנות יוצאות בחוטין. רבי בא בשם רב יהודה. אפילו כרוך על צוארה. רבי שמואל בשם רבי זעירא. תמן אפילו שאינה יכולה להביא חוטמה לשערה יוצאה היא. ברם הכא לא תצא לא ילדה בשלזקינה ולא זקינה בשלילדה. אמר רבי אבהו. כל שהוא תושב בשיער נקרא פיאה. רבי ינאי זעירא נפל עודדיה דאודניה. בעא מיחזרתיה בשבתא. וגערו בו חביריו משום תכשיט. רבי ינאי סבר מימר. שמן הוא שהוא מרפה. וחכמים סברין מימר. מוך הוא שהוא מרפה. ולא כן אמר רב יהודה בשם רב זעירא. החושש אזנו נותן שמן על גבי ראשו ולוחש. ובלבד שלא יתן לא ביד ולא בכלי. רבי ינאי סבר מימר. הלכה כרבי יוסי. וחברוי סברין מימר. אין הלכה כרבי יוסי. ולא כן אמר רבי בא בר כהנא רב חייא בר אשי בשם רב. הלכה כרבי יוסי. רבי ינאי סבר מימר. אדם לא עשו אותו כקרקע. וחברוי סברין מימר. אדם כקרקע הוא. ולא כן אמר רבי זעירה. עשה לו רב חייה בר אשי בית יד למוך שבאזנו. סברין מימר. אדם כקרקע הוא. וכיני. אלא כיני. רבי ינאי סבר מימר. אין שכיח ומהלך בהן ארבע אמות. וחברוי סברין מימר. שכיח הוא ומהלך בהן ארבע אמות. אמר רבי מנא. שמעת טעם מן רבי שמואל בשם רבי זעירא. ולא אנא ידע מה שמעת. מיי כדון. אמר רבי יוסי. מסתברא בשן שלזהב שעמדה לה ביוקר לא תצא. די נפלה ומחזרה ליה. שן תותבת מה אית לך. עוד היא מבהתה מימור לנגרא. עבד לי חורי. היא נפלה ומחזרה ליה. רבי יסה ורבי אמי. חד חשש שיניה והורי ליה חבריה. חד חשש אודניה והורי ליה חבריה. ולא ידעין מה אמר דא ומה אמר דא. מן מה דרבי יסה שאל לאסייניה דרבי יעקב בר אחא מה עבידא שיניה דרבי יעקב בר אחא חבירינו. מן מה דלא אמר רבי יסא לא בטלה מן יומוי. הוי הוא דהורי לשינא. רבי ינאי פתר לה בפילפל ובגרגר מלח. וחברוי פתרין ליה על כולהן.