תלמוד ירושלמי שבת פרק ז הלכה ב

משנה: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. החורש הזורע הקוצר המעמר הדש והזורה הבורר והטוחן והמרקד הלש והאופה. הגוזז את הצמר המלבנו המנפסו הצובעו הטווהו המסיך והעושה שני בתי נירין האורג שני חוטין הבוצע שני חוטין הקושר והמתיר. והתופר שתי תפירות הקורע על מנת לתפר שתי תפירות. הצד צבי השוחטו והמפשיטו המולחו המוחקו והמעבדו המחתכו הכותב שתי אותיות והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות. הבונה והסותר המכבה והמבעיר והמכה בפטיש והמוציא מרשות לרשות הרי אילו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת: הלכה: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. מניין לאבות מלאכות מן התורה. רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן. כנגד ארבעים חסר אחת מלאכה שכתוב בתורה. בעון קומי רבי אחא. כל הן דכתיב מלאכות. שתים. אמר רבי שיין. אשגרת עיינה דרבי אחא בכל אוריתא ולא אשכח כתיב דא מילתא. בעיא דא מילתא. ויבא הביתה לעשות מלאכתו מנהון. ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה מנהון. תנא רבי שמעון בן יוחי. ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת ליי אלהיך לא תעשה מלאכה. הרי זה בא להשלים ארבעים חסר אחת מלאכות שכתובות בתורה. רבי יוסי בירבי בון בשם רבי שמואל בר נחמני. כנגד ארבעים חסר אחת פעם שכתוב במשכן עבודה ומלאכה. אמר רבי יוסי בן חנינא. זה הדבר אין כתוב כאן. אלא אלה הדברים. דבר דברי דברים. מיכן לאבות ולתולדות. רבי חנינא דציפורין בשם רבי אבהו. אל״ף חד. למ״ד תלתין. ה״א חמשה. דבר חד. ודברים תריי. מיכן לארבעים חסר אחת מלאכות שכתובות בתורה. רבנן דקיסרין אמרין. מן אתרה לא חסרה כלום. א׳ חד. ל׳ תלתין. ח׳ תמניא. לא מתמנעין רבנן דרשין בין ה״א לחי״ת. רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש עבדין הוויי בהדא פירקא תלת שנין ופלוג. אפקון מיניה ארבעין חסר אחת תולדות על כל חדא וחדא. מן דאשכחון מיסמוך סמכין. הא דלא אשכחון מיסמוך עבדוניה משום מכה בפטיש. בנוי דרבי חייא רובא עבדן הוויי בהדין פירקא שיתא ירחין. אפקון מיניה שית מילין על כל חדא וחדא. בנוי דרבי חייא רובא הוויי בשיטת אבוהון. דתני רבי חייא. הקוצר הבוצר המוסק הגודד התולש האורה כולהן משום קוצר. אמר רבי סידור. יהודה ברבי עבדין הוויי במכשירין שיתא ירחין. בסופא אתא חד תלמיד מן דרבי סימאי ושאיל ליה ולא אגיביה. אמר. ניכר הוא זה שלא עבר על פיתחה שלתורה. ארבעים אבות מלאכות חסר אחת. ליידא מילה. שאם עשאן כולם בעלם אחד אינו חייב אלא אחת. תנא רבי זכאי קומי רבי יוחנן. זיבח קיטר וניסך בעלם אחד חייב על כל אחת ואחת. אמר ליה רבי יוחנן. בבלייא. עברת בידך תלתא נהרין ואיתברת. אינו חייב אלא אחת. עד לא יתברינה בידיה יש כאן אחת ואין כאן הנה. מן דתברה בידיה יש כאן הנה ואין כאן אחת. רבי בא בר ממל בעא קומי דרבי זעירא. ויהא חייב על כל אחת ואחת. כמה דתימר גבי שבת. לא תעשה כל מלאכה כלל. לא תבערו אש בכל משבותיכם. פרט. הלא הבערה בכלל הייתה ויצאת מן הכלל ללמד. לומר. מה הבערה מיוחדת מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה. אף כל מעשה ומעשה שיש בו לחייב עליו [ב]פני עצמו. אף הכא. לא תעבדם כלל. לא תשתחוה להם פרט. והלא השתחויה בכלל היתה ולמה יצאת מן הכלל. ללמד. מה השתחויה מיוחדת מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה. אף כל מעשה ומעשה שיש ב[ו] לחייב עליו בפני עצמו. אמר ליה. בשבת כלל במקום אחד ופרט במקום אחר. ובעבודה זרה כלל שהוא בצד הפרט. אמר ליה. והכתיב לא תשתחוה לאל אחר זבח לאלקים יחרם. הרי כלל במקום אחר ופרט במקום אחר. אמר ליה. כיון שאת לומד מצדו. אפילו כלל במקום אחד [אי] את למד. חברייא אמרין. לא שנייא. בין שכלל במקום אחד ופרט במקום אחר. בין שכלל ופרט במקום אחד. כלל ופרט הוא. בשבת כלל ואחר כך פרט. בעבודה זרה פרט ואחר כך כלל. רבי יוסי אמר. לא שנייא. בין שכלל ואחר כך פרט. בין שפרט ואחר כך כלל. בין שכלל ופרט וכלל. כלל ופרט הוא. בשבת כלל בעבודתה ופרט בעבודתה. בעבודה זרה כלל בעבודתה ופרט במלאכות הגבוה. אמר רבי מנא. הבערה שלא לצורך יצאת. השתחויה לצורך יצאת. לצורך יצאת. ללמד על עצמה. שאינה מעשה. אתיא כההיא דתני חזקיה. זובח לאלקים יחרם. יצתה זביחה ללמד על הכל. השתחויה ללמד על עצמה. שאינה מעשה. או חלף. דבר שהוא מעשה מלמד. ודבר שאינו מעשה אינו מלמד. דמר רבי ירמיה. הבערה לצורך יצאת. ללמד על בתי דינים שלא יהו דנין בשבת. ומה טעמא. נאמר כאן בכל מושבותיכם. ונאמר להלן והיו אלה לחקת משפט לדרתיכם בכל מושבותיכם. מה מושבתיכם שנאמר להלן בבתי דינין הכתוב מדבר. אף מושבותיכם שנאמר כאן בבתי דינין הכתוב מדבר. אמר רבי שמואל בר אבדומא. מכיון דתימר. לצורך יצאת. כמי שיצאת שלא לצורך. ודבר שיצא שלא לצורך מלמד. הדא אמרה. דבר אחד שיצא לצורך אינו חולק. ושלא לצורך חולק. שני דברים שיצאו מן הכלל מהו שיחלוקו. נישמעינה מן הדא. מניין המעלה מבשר חטאת ומבשר אשם ומבשר קדשי הקדשים ומבשר קדשים קלים ומותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ושירי מנחות ומן השאור ומן הדבש עובר בלא תעשה. תלמוד לומר כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה ליי. הא כל שיש ממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו. רבי אלעזר שאל לרבי יוחנן. ויצאו שתי הלחם וילמדו על הקדשים לכבש. אמר ליה. כהדא דתני. המזבח. אין לי אלא המזבח. ומניין לרבות את הכבש. תלמוד לומר ואל המזבח לא יעלו. יכול לעבודה ושלא לעבודה. תלמוד לומר לריח ניחוח. לא אמרתי אלא לעבודה. אמר ליה. אותם מיעוט. אילו חייבין עליהן לכבש. ואין שאר כל הקדשים חייבין עליהן לכבש. מפני שכתוב אותם. הא אינו כתוב אותם מלמדין. הדא אמרה. שני דברים שיצאו מן הכלל אינם חולקין. אמר רבי חנניה בריה דרבי הלל. לחלוק אינן חולקין. הא ללמד מלמדין. רבי יוסי בירבי בון לא אמר כן. אלא רבי אלעזר שאל לרבי יוחנן. ויצאו שתי הלחם וילמדו על כל הקדשים לכבש. אמר ליה. אותם מיעוט. אילו חייבין עליהן לכבש. ואין שאר כל הקדשים חייבין עליהן לכבש. הדא אמרה. דבר אחד שיצא מן הכלל לצורך אינו חולק. ושלא לצורך חולק. ושני דברים שיצאו מן הכלל אינן חולקין. וכרבי ישמעאל חולקין. דאמר רבי בון בר חייה. דברי רבי ישמעאל. שני דברים שיצאו מן הכלל חולקין. דתני רבי ישמעאל. לא תנחשו ולא תעוננו. והלא הניחוש והעינון בכלל היו. ויצאו מן הכלל לחילוק. כלל בהיכרת ופרט בהיכרת. מילתיה דרבי יוחנן אמרה. כלל ופרט הוא. דמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן. כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרת. אחותו בכלל הייתה ויצאת מן הכלל לחילוק על הכלל. התיב רבי אלעזר. והכתיב וערות אחות אמך ואחות אביך לא תגלה כי את שאירו הערה. אמר ליה. לצורך יצאת לידון בערייה. אמר ליה. והכתיב ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגילה את ערותה את מקורה הערה. אמר ליה. לצורך יצאת לידון בה את המערה כגומר. שלא תאמר. הואיל ואין חייבין עליה אלא משם טומאה לא נעשה בו את המערה כגומר. לפום כן צרך מימר. חייב על כל אחת ואחת. אמר ליה. והכתיב ואיש אשר ישכב את דדתו ערות דדו גלה. אמר ליה. לצורך יצאת לידון בערירי. והכתיב ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה הוא. אמר ליה. לצורך יצאת לידון בערירי. דמר רבי יודן. כל ההן דכתיב ערירים יהיו הויין בלא בנים. ערירים ימותו קוברין את בניהן. אמר רבי יוסה. דודתו לצורך יצאת. למעט את אשת אחיו מאמו. נאמר כאן דודתו. ונאמר להלן או דודו או בן דודו יגאלנו. מה דודו שנאמר להלן באחי אביו מאביו הכתוב מדבר. אף דודתו שנאמרה להלן באחות אביו מאביו הכתוב מדבר. אף את אשת אחיו למידה מדודתו. מה דודתו שנאמרה להלן באחות אביו מאביו הכתוב מדבר. אף אשת אחיו שנאמרה כאן באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר. עד כדון כרבי עקיבה. כרבי ישמעאל. דתני רבי ישמעאל. נאמר כאן אשת אחיו. ונאמר להלן איש אשר יקח את אשת אחיו נדה הוא. מה נדה יש לה היתר לאחר איסורה. אף אשת אחיו מאביו יש לה היתר לאחר איסורה. יצאת אשת אחיו מאמו שאין לה היתר לאחר איסורה. הא רבי ישמעאל מקשי לה. מנן תיתי ליה. רבי אבהו רבי אלעזר בשם רבי הושעיה. שני לאוין וכרת אחד. לאוין חולקין כריתות. ומה טעמא. על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמוהו. וכתוב איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו. הרי יש כאן שני לאוין וכרת אחת. לאוין חולקין כריתות. מה עבד לה רבי יוחנן. באנשים הכתוב מדבר. ובאת אחותו ללמד על כל הנשים. ולית לרבי אליעזר כן. אית ליה לא תקרבו. אחד האיש ואחד האשה. ומה עבד ליה רבי יוחנן. פתר לה ואינו מחוור. ועוד מן הדא. שמואל בר אבא בעא קומי רבי זעירא. ויצאו שלמים ויחלוקו לאוין על כל הקדשים לטומאה. אמר ליה. לצורך יצאו. למעט את קדשי בדק הבית למעילה. שלא יהו חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא. ולא מתניתא היא. קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה. לחייב עליהן משום פיגול ונותר וטמא. מה שאין כן בקדשי בדק הבית. אמר ליה. מכיון שאין מצטרפין חולקין. אמר רבי חנינא. וכיני. ויחלוקו ולא יצטרפו. כלל בעשה ופרט בלא תעשה. מילתיה דרבי אלעזר אמרה. כלל ופרט הוא. דאמר רבי אלעזר. לוקין על ידי חרישה בשביעית. רבי יוחנן אמר. אין לוקין על ידי חרישה בשביעית. ומה טעמא דרבי אלעזר. ושבתה הארץ שבת ליי כלל. שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר פרט. הזרע והזמיר אף הן בכלל היו. ולמה יצאו. להקיש אליהן. לומר לך. מה הזרע והזמיר מיוחדין שהן עבודה בארץ ובאילן. אף אין לי אלא דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן. מה עבד לה רבי יוחנן. שני דברים הן. ושני דברים שיצאו מן הכלל אינן חולקין. ולית לרבי אליעזר חולקין. אית ליה. לחלוק אינן חולקין. הא ללמד מלמדין. ולית לרבי יוחנן מלמדין. שנייא היא. שכלל בעשה ופרט בלא תעשה. ואין עשה מלמד על לא תעשה. ואין לא תעשה מלמד על עשה. אמר רבי אלעזר. ועשה מלמד על לא תעשה. ואין לא תעשה מלמד על עשה. על דעתיה דרבי יוחנן ניחא. מותר לחפור בה בורות שיחין ומערות. על דעתיה דרבי אלעזר. מהו לחפור בה בורות שיחין ומערות. כשם שאין מלמדין לעניין איסור. כן לעניין היתר לא ילמדו. אמר רבי בא קרטגינאה. טעמא דרבי יוחנן. שש שנים תזרע. ולא בשביעית. שש שנים תזמר כרמך. ולא בשביעית. כלל. לא תעשה שהוא בא מכח עשה הוא עובר בעשה. רבי יוסה אומר. אפילו עשה אין בו. רבי ירמיה אומר. עובר בעשה. וליידא מילה כתיב מלא ושבתה הארץ שבת ליי. לעניין לא תעשה שבו. יכול יהו לוקין על התוספת. רבי יוחנן פתר מתניתא. יכול יהו לוקין על ידי חרישה בשביעית. רבי אלעזר פתר לה מתניתא יכול יהו לוקין על איסור שני פרקים הראשונים. אית תני תני. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך. ואית תניי תני. שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר. מאן דמר שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך מסייע לרבי יוחנן. ומאן דמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר מסייע לרבי אלעזר. מתניתא פליגא לרבי אלעזר. השמר. בלא תעשה. פן. בלא תעשה. וכתוב שם תעלה עולותיך ושם תעשה. שם תעלה זו העלייה. ושם תעשה זו שחיטה וזריקה. מה העלייה שהיא בעשה הרי הוא בלא תעשה. אף שחיטה וזריקה שהן בעשה יהו בלא תעשה. בגין דכתיב שם תעלה ושם תעשה. הא אילולא הוה כתוב שם תעלה ושם תעשה אין עשה מלמד על לא תעשה ואין לא תעשה מלמד על עשה. מה עבד לה רבי יוחנן. שלא תאמר כמה דתימר גבי שבת חפר חרץ נעץ אינו חייב אלא אחת. ודכוותה. שחט זרק והעלה אינו חייב אלא אחת. לפום כן צרך מימר. חייב על כל אחת ואחת. כל הן דתנינן אבות יש להן תולדות. תמן תנינן. ארבע אבות נזיקין. השור. זה הקרן. נגיחה ודחיפה אב. תני רבי חייה. נשך רבץ בעט תולדות לקרן. תמן תנינן. אבות הטומאה השרץ ושכבת זרע. תולדות השרץ אי זהו. רבי יודה בשם רבי נחום. מדפות. מהו מדפות. מגעות. אב הטומאה מטמא את הכל. וולד הטומאה אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין וכלי חרש. אוכלין ומשקין וכלי אינן נעשין אב הטומאה לטמא. זיבה. והכא תנינן. אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. חרישה אב. תני רבי חייה. חפר חרץ נעץ תולדות לחרישה. כל אבות מלאכות מן המשכן למדו. מה חרישה היתה במשכן. שהיו חורשין ליטע סממנין. כמה יחרוש ויהא חייב. רבי מתניה אמר. כדי ליטע כרישה. רבי אחה בר רב. כדי ליטע זכרותה של חיטה. תמן תנינן. זרע קישואין שנים חייב. זרע דילועים שנים. זרע פול מצרי שנים. תני. חטים מדיות שתים. רבי שמואל בשם רבי זעירא. חיטין על ידי שהן חביבות עשו אותן כשאר זירעוני גינה שאינן נאכלין. וכל דבר שהוא להניית קרקע חייב משום חורש. החופר. החורץ. הנועץ. המדייר. המעדר. המזבל. המכבד. המרבץ. המפעפע גושים. המברה בחרשים. המצית את האור בחישת קנים ובאגם תמרים. וכרבי זעירא אמת המים שהיא מכשרת צדדיה לזריעה. המסקל. הבונה מדריגות. הממלא את הנקעים שתחת הזתים. והעושה עוגיות לגפנים. וכל דבר שהוא להניית קרקע חייב משום חורש. רבי חייה בשם רבי יוחנן. המבשל נבילה ביום טוב אינו לוקה. שהותר מכלל בישול ביום טוב. רבי שמעון בן לקיש אמר. לוקה. שלא הותר מכלל בישול אלא לאכילה בלבד. התיב רבי בא בר ממל על דרבי יוחנן. מעתה החורש ביום טוב אינו לוקה. שהותר מכלל חרישה ביום טוב. רבי יוסה בשם רבי אילא. לא הותרה חרישה כדרכה. רבי שמי אמר קומי רבי יסה רבי אחא בשם רבי אילא. דרבי שמעון היא. דרבי שמעון אמר. עד שיהא לו צורך בגופו שלדבר. קם רבי יוסה עם רבי אחא. אמר ליה. את אמרת דא מילתא. ולא כן אמר רבי יוחנן. דברי רבי מאיר. עשרים וארבעה דברים מקולי בית שמי ומחומרי בית הלל. וזה חד מהם. נימר כ״ג. אלא רבי מאיר ורבי שמעון שניהן אמרו דבר אחד. ולכן סברינן מימר. רבי יוסי ורבי שמעון שניהן אמרו דבר אחד. נימר. רבי מאיר ורבי יוסי ורבי שמעון שלשתן אמרו דבר אחד. אלא מילין דצריכין לרבנן פשיטין לכון. פשיטין לרבנן. קצר לצורך עשבים חייב משום קוצר ואינו חייב משום מייפה את הקרקע. לא צורכה דלא קצר לייפות את הקרקע. מהו שיהא חייב משום קוצר ומשום מייפה את הקרקע. ואפילו תימר דרבי שמעון הוא. ברם כרבנן מכל מקום הרי חרש. מכל מקום הרי קצר. אמר רבי מנא. מיליהון דרבנן מסייעין לרבי יוסי. דמר רבי חייה בשם רבי יוחנן. דג שסחטו. אם לגופו הרי זה פטור. אם להוציא ציר חייב. ואפילו תימר דרבי שמעון היא דמר. ברם כרבנן מכל מקום הרי סחט. מכל מקום הרי הוציא ציר. כל דבר שהיה מבחיל את הפירי חייב משום זורע. הנוטע. המבריך. המרכיב. המקרסם. המזרד. המפסל. המזהם. המפרק. המאבק. המעשן. המתלע. הקוטם. הסך. והמשקה. והמנקב. והעושה בתים. וכל דבר שהוא להבחיל את הפירי חייב משום זורע. זעורא רב חייה בר אשי בשם כהנא. הנוטע בשבת חייב משום זורע. רבי זעורא אמר. הזומר כנוטע. נטע וזמר בשבת. על דעתיה דכהנא חייב שתיים. על דעתיה דרבי זעורא אינו חייב אלא אחת. כלום אמר רבי זעירא לא הזומר כנוטע. ולמה הנוטע כזומר. הכל היה בכלל זריעה. ויצאה זמירה להחמיר על עצמה. מפני שיצת זמירה להחמיר על עצמה את פוטרו משם זורע. הוי. לא שנייא. נטע וזמר בשבת בין על דעתיה דרב כהנא בין על דעתיה דרבי זעירא. חייב שתים. והקוצר. תני רבי חייא. הקוצר. הבוצר. המוסק. הגודד. התולש. והאורה. כולהן משום קוצר. ההן דגזז ספוג גומי קרולין. חייב משום קוצר ומשום נוטע. ההן דגזז כוסבר כרתין כרפס גרגר טריקסימון בשומין נענע חייב משום קוצר ומשם זורע. רבי יוסי בירבי בון בשם רבי שמעון בן לקיש. הנותן עציץ נקוב על גבי עציץ נקובה חייב עליה משם קוצר ומשם זורע. רבי יוסי בירבי בון בשם רבי שמעון בן לקיש. הקוצץ קורת שקמה חייב עליה משם שלש. אמר רבי יוסי בירבי בון. ולא פליגין. הקוצצה חייב משום קוצר ומשם זורע. המוחקה חייב משום מכה בפטיש. רבנן דקיסרין אמרין. הדן דצייד כוורא וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו חייב משום קוצר. והמעמר. רבי שמואל בר ססרטאי בעי. תולדות העימור אי זו היא. רבי יוסי. שמעית טעם מן דרבי שמעון בשם רבי אחא. ולית אנא ידע מה שמעת. מיי כדון. ההן דכתית אורז שערין חליקה חייב משום דש. ההן דשטח צלין צימוקין מסוסלה בוקלטה חייב משום מעמר. כל שהוא נוגע באוכל חייב משום מעמר. בקליפה משם דש. הדא איתתא כד מערבא בחיטיא. משם מרקדה. כד מפרכייא בראשייא. משם דשה. כד מתברא בצדדיא. משם בוררת. כד מספייא. משם טוחנת. כד מנפייא. משם זורה. גמרה מלאכתה. משם מכה בפטיש. ההן כיתנייא בקופנה. משם דש. במערובה. משם טוחן. באפסטיתה. משם זורה. בכף. משום בורר. כד מפלג. משם מנפס. כד מתלש. משם מחתך. גמר מלאכתו. משם מכה בפטיש. ההן דשחק תומא. כד מפרך ברישייא. משום דש. כד מבחר בקלופייתה. משום בורר. כד שחיק במדוכתה. משום טוחן. כד יהיב משקין. משום לש. גמר מלאכתן. משום מכה בפטיש. ההן סיקורה. כד מכחד בגרריה בקלופיתיה. משום בורר. כד מכתת במרגזייה. משום דש. כד שחיק במדוכתיה. משום טוחן. כד יהיב משקין. משום לש. כד משקע באנטרין. משום בונה. כד מקטע בגומא. משם מחתך. גמר מלאכתו. משם מכה בפטיש. רבי חייה בשם רבי יוחנן. דגים שסחטן. אם לגופן פטור. ואם להוציא ציר חייב. רבא אמר. כבשים שסחטן. אם לגופן מותר. ואם למימיהן אסור. שלקות בין לגופן בין למימיהן אסור. שמואל אמר. אחד כבשים ואחד שלקות בין לגופן בין למימיהן אסור. אמר רבי חזקיה. הדא דרב פליגא על דרבי יוחנן. אמר ליה רבי מנא. למה. דההן אמר אסור ומותר. דההן אמר חייב ופטור. אמר רבי בא בר ממל. בצל שריסקו. אם ליתן טעם אסור. אם להוציא שורפו מותר. רבי זעורא בשם רב הונא. צנון טומנו במלח. ובלבד שלא ישהא. רבי זעירא בשם רב הונא. כליו מבית האומן לובשן. ואם יתקרע יתקרע. רבי זעירא בשם רב הונא. נסתבכו בגדיו בקוצים הרי זה מפשרן במקום צינעה ובלבד שלא יקרע. אמר רבי זעירא בשם רב הונא. נטל טיט על בגדיו הרי זה ממרחו בידו אחת. ובלבד שלא יכסכס. רבי זעירא בשם רב הונא. ההן ננעה. בחדא שרי ובתלת אסור. ובתרתיי צריכה. ההן דסחי. רב הונא ורב יהודה. חד אמר הכין שרי והכין אסור. וחרנה אמר. בין הכין ובין הכין אסור. רבי אבא בר זמינא עאל מיסחי עם רבי זעירא. ולא שבקיה עבד דלא הכין ודלא הכין. נפלו מים על בגדיו. רב הונא ורב ירמיה. חד אמר מנערה שרי. וממחקה אסור. וחרנה מחלף. רבי בא בר חייא בר אשי. זה שרוקק מבליעו בכסותו ואינו חושש. רבי בא בשם רבי חייא בר אשי. אתפלגון רבי חייה רובא ורבי שמעון ברבי. חד אמר. רוקק ושף. וחרנה אמר. אינו רוקק ושף. מה פליגין. בשאין שם פסיפס. אבל יש שם פסיפס רוקק ושף. רקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה. וכל דבר שהוא מחוסר לרוח חייב משום זורה. והבורר. אמר רבי יודן. יש שהוא בורר צרורות כל היום ואינו מתחייב. יש שהוא נוטל כגרוגרת ומיד מתחייב. היך עבידה. היה יושב על גבי כרי וברר צרורות כל היום אינו מתחייב. נטל לתוך ידו כגרוגרת ובירר חייב. רבי יונה בעי. עשה כן בשבת. על דעתיה דבית שמי מהו שיהא חייב. אמר ליה רבי יוסה. ולמה לא. אילו עשה כן בשבת על דבית הלל שמא אינו חייב. והכא חייב. אמר רבי מנא. יאות אמר רבי יונה אבה. לא אתיא אלא על דבית שמי. למה. שהותר מכלל ברירה ביום טוב. לא הותר מכלל ברירה בשבת. בירר אוכלים מתוך אוכלים. חזקיה אמר. חייב. רבי יוחנן אמר. פטור. מתניתא פליגה על חזקיה. דאמר. בורר ואוכל בורר ומניח על השולחן. רבי בון בר חייה בשם רבי שמואל בר רב יצחק. תיפתר שהיו אורחין אוכלין ראשונה ראשונה. והתני. ובלבד שלא יבור את כל אותו המין. אם עשה כן בשבת חייב. על דעתיה דחזקיה. שכן הבורר כדרכו בשבת חייב. על דעתיה דרבי יוחנן. שכן הבורר כדרכו במקום אחד חייב. על דעתיה דחזקיה. אפילו עיגולין מן גוא עיגולין. אפילו רימונים מן גוא רמונים. או כיני. אפילו בני נש מן גו בני נש. מיי כדון. כל עמא מודיי להדא דרבי אימי. דרבי אימי הוה ליה אורחין. אפיק קומיהון תורמוסין ופסיליין. אמר לון. הבון דעתיכון דאתון מיכול קינסייא בסופא. תני. אין בוררין לא טוחנין ולא מרקידין. הבורר הטוחן המרקיד בשבת נסקל. ביום טוב סופג את הארבעים. והא תנינן. בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי. אמר רבי חנינא ענתונייא. דרבן גמליאל היא. דרבן גמליאל אומר אף מדיח ושולה. והא תנינן. שלבית רבן גמליאל היו שוחקין את הפילפלין בריחים שלהן. מותר לטחון ואסור לבור. רבי יוסה בשם רבי אילא. לא הותרה טחינה כדרכה. ומניין שאין בוררין ולא טוחנין ולא מרקידין. רבי יוסי בשם רבי שמעון בן לקיש. כל מלאכה לא יעשה בהם עד ושמרתם את המצות. תני. רבי יוסי בעי. כלום למדו לתבשיל אלא מיכן. רבי יוסה לא אמר כן. אלא רבי יוסה בשם רבי שמעון בן לקיש. אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. עד ושמרתם את המצות. תני חזקיה ופליג. אך הוא לבדו הרי אילו מיעוטין. שלא לקצור ולא לטחון ולא להרקיד ביום טוב. רבי זעירא רב חייה בר אשי בשם שמואל. המשמר חייב משום בורר. אמר רבי זעירא. לא מסתברא דלא משום מרקד. רבי יונה ורבי יוסה תריהון אמרין. בקדמיתא הוינן אמרין. יאות אמר רבי זעירא. ומה המרקד קמח מלמטן וסולת מלמעלן. אף המשמר יין מלמטן ושמרין מלמעלן. ולא הוינן אמרין כלום. למה. שהותר מכלל ברירה הותר מכלל שימור. הותר מכלל ברירה בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי. והותר מכלל שימור אף נותנין לתלויה ביום טוב. ולא הותר מכלל הרקדה. דמר רבי חנינא בן יקא בשם רב יהודה. אין שונין את הקמח אבל מרקידין לאחורי הנפה. אין תימר משום מרקד הוא. יהא אסור. אמר רבי יוסה בירבי בון. ודלא כרבי יודה. דתני בשם רבי יודה. אבל במכשירי אוכל נפש התירו. בעייא דא מילתא. מהו לשנות את הקמח לאחורי הנפה כרבנן. והטוחן. ההן דשחק מלח חסף פילפלין חייב משום טוחן. ההן דחשר גיר גבסין מוץ חול עפר חייב משום מרקד. ההן דגבל גיר גבסין עפר קילורין מלוגמא סממנין חייב משום לש. הלש והמקטף והעורך כולהן משום לש. רבי בא בר ממל בעי. תמן את אמר. חייב על לישתה ועל עריכתה ועל אפייתה. והכא את אמר הכין. אלא תמן יש לו לחלוק. חייב על כל אחת ואחת. ברם הכא אינו חייב אלא אחת. את חמי אפייה תולדת לבישול ואת אמר הכין. אלא בגין דתנינן סדר עיסה תנינתה עמהן. ההן דאזין גיר קררין משיח כילוס שרי זיפות שרי מוסרין. רבי אבהו בשם רבי יוסה בר חנינה. המתיך אבר חייב משום מבשל. הצולה והמטגן השולק והמעשן כולהן משום מבשל. בישל בחמי טיבריא מהו. חזקיה אמר. אסור. רבי יוחנן אמר. מותר. אמר רבי מנא. אזלית לקיסרין ושמעית רבי זריקן בשם חזקיה. לחזקיה צריכה ליה פסח שנתבשל בחמי טבריא מהו. תרין אמורין. חד אמר. אסור. וחרנה אמר. מותר. מאן דמר. אסור. אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים. ומאן דמר. מותר. כי אם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו. כל אילין שיעוריא. אם לאוכלין. כגרוגרת. אם לבהמה. כמלוא פי גדי. אם לבשל. כדי לבשל ביצה קלה. [ ] אם לארוג. כמלוא רוחב הסיט כפול. אם לטוות. כמלוא רוחב סיט כפול. הגוזז את הצמר. גזז סתם מהו. נישמעינה מן הדא. הוציא דיו. אם בקולמוס. כדי לכתוב שתי אותיות. אם להגיה. כדי להגות אות אחת. תמן תנינן. השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ מיכן ומיכן ותולש את השיער. ובלבד שלא יזיזנו ממקומו. וכן התולש את השיער לראות מקום מום. רבי אילא בשם רבי שמעון בן לקיש. התולש מן הקדשים פטור. אמר רבי יעקב בר אחא. ריש לקיש כדעתיה. דאיתפלגון. התולש בקדשים. רבי יוחנן אמר. חייב. רבי שמעון בן לקיש אמר פטור. רבי ירמיה בעי. מחלפה שיטתיה דרבי שמעון בן לקיש. דאיתפלגון. התולש כנף בעוף. המורטה והקוטמה. חייב משם שלש. אמר רבי יוסי בירבי בון. ולא פליגין. התולש חייב משום גוזז. המורטה חייב משם מוחק. הקוטמה חייב משם מכה בפטיש. ולא דמייא. עוף שאין לו גיזה. תלישתה היא גיזתה. ברם הכא אינו חייב עד שיגזז. תדע לך שהוא כן. דתני. תלש מן המיתה חייב. תלישתה זו היא גיזתה. המלבנו ההן דמגפר עא למנין נחבלין אליקה. הדא איתתא דשרקה אפה דשרקה מעזלה. ההן חייטא דיהב חוטא גו פומיה. רב כהן בשם רבנין דקיסרין. המיינטון חייב משום מלבן. המנפסו. ההן דנפיס סיב הוצין גומא חייב משום מנפס. הצובעו. מה צביעה היתה במשכן. שהיו משרבטין בבהמה בעורות אלים מאדמים. אמר רבי יוסי. הדא אמרה. העושה חבורה ונצרר בה דם חייב. המאדם אודם בשפה חייב. המוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום. הצר צורה. הראשון חייב משום כותב והשיני חייב משום צובע. חיסר בה אבר ובא אחר וגמרה חייב משום מכה בפטיש. והסוחט והמכבס מלאכה אחת היא. תני. רבי ישמעאל בנו שלרבי יוחנן בן ברוקה אומר. הצבעים שבירושלים היו עושין סחיטה מלאכה בפני עצמה. על דעתיה דרבי ישמעאל בנו שלרבי יוחנן בן ברוקה ארבעים מלאכות אינון. וניתני. לא אתינן מיתני אלא מילין דכל עמא מודיי בהן. ההן דעבד חבלין. ההן דעבד ממזור חייב משום טווה. ההן דעבד קונטרן נפן מחצלן חייב משום מיסיך. הדא איתתא כד משתייא בקוביה. משום מיסכת. כד יהבה קדמה. משום עושה בתין. כד מקימה לון. משום בונה. כד מחייא. משום אורגת. כד מקטעא בנימייא. משום מחתכת. כד גמרה מלאכתה. משום מכה בפטיש. ההן דעבד קופין. כד צפר. משום מיסיך. כד מחייט. משום תופר. כף. משום בונה. כד מקטע. משום מחתך. גמר מלאכתו. משום מכה בפטיש. ההן דעבד מלין ערסוון. לאורך. משום מסיך. לרוחב. משום אורג. קנקלטון. משום עושה בתים. כד מקטע. משום מחתך. גמר מלאכתו. משום מכה בפטיש. שני נירין בחף אחד ושני חפין בניר אחד. האורג שני חוטין והפוצע שני חוטין הקושר והמתיר. מה קשירה היתה במשכן. שהיו קושרין את המיתרים. ולא לשעה היתה. אמר רבי יוסה. מכיון שהיו חונין ונוסעין על פי הדיבר כמי שהוא לשעה. אמר רבי יוסי. מכיון שהבטיחן הקדוש ברוך הוא שהוא מכניסן לארץ כמי שהיא לשעה. אמר רבי פינחס. מתופרי יריעות למדו. נפסק. היה קושרו. חזר ונפסק. לעשותן קשרים קשרים אי איפשר. אלא חוזר ומתיר את הראשון. אמר רבי חזקיה. ההן חייטא אומנא מבלע תרין ראשיה. והיידא אמרה דא. דאמר רבי יוסי בירבי חנינא. מאורגי יריעות למדו. מה טעם. אורך היריעה האחת. כדי שתהא כולה אחת. נפסק היה קושרו. מכיון שהיה מגיע לאריג הוה שרי ליה ומעל לה. רבי תנחומא בשם רב חונה. אפילו ערב שבה לא היה בו לא קשר ולא תיימת. תני רבי הושעיה. חותל שלתמרים ופטילייא שלתמרים קורע ומתיר. ובלבד שלא יקשור. ואין זו התרה. נעשה בשובר את החבית לוכל ממנה גרוגרות. אזניים של דיסיקיא קושר ומתיר. נעשה כפותח וכנועל בשבת. רבי חנינה אמר. עד יחות כל סיטרה. אמר רבי יניי. אמרו לו לרבי חנינא. צא וקרא. והא תנינן. עשה שני ראשיה לצד אחד. מעתה עד יסוק ויחות ויסוק. והתנינן. רבי יהודה אומר עד שישלש. מעתה עד יחות ויסוק ויחות. אלא הכן והכן. חוט שהשחילו במחט. אפילו קשור מיכן ומיכן אינו חיבור. תפרו לבגד. החוט חיבור לבגד ואינו חיבור למחט. רבי יונה ורבי יוסה תריהון אמרי. בקשור מיכן ומיכן. מיליהון דרבנן פליגין. דאמר רבי בא רב ירמיה בשם רב. הממתח צדדיו בשבת חייב משום תופר. נאמר. משום תופר ומשום קושר. קריעה בבגדים וחיתוך בעורות. קריעה בבגדים באמצע. וחיתוך בעורות מן הצד. ואית דמחלפין. קריעה בעורות וחיתוך בבגדים. קריעה בעורות באילין רכיכיא. וחיתוך בבגדים. באילין ליבדייא. ג. הצד חלזון ופצעו. אית תניי תני. חייב שתים. אית תניי תני. אינו חייב אלא אחת. מאן דאמר. שתים. אחת משום צד. ואחת משום נטילת נשמה. ומאן דאמר. אחת. היידא היא משום נטילת נשמה. ולית לה צידה. ואתיא כהיא דאמר רבי אלעזר בירבי יוסה רבי אבהו ורבי שמעון בן לקיש בשם רבי מאיר. מין חיה טהורה ברא הקדוש ברוך הוא למשה במדבר. כיון שעשה בה מלאכת המשכן נגנזה. רבי אבון אמר. קרש היה שמה. תני רבי הושעיה. דחדא קרן. ותיטב ליי משור פר מקרין ומפריס. מקרן כתוב. השוחטו. רבי שמעון בן לקיש אמר. לית כאן שחיטה. שחיטה תולדת חבורה היא. ולמה לא תנינתה עמהון. אלא בגין דתנינן סדר סעודה תנינתה עמהון. המעבדו. מה עיבוד היה במשכן. שהיו משרטטין בעורות. מה משרטטין לון. מסרגלין לון. ואתיא כהיא דאמר רבי שמואל בשם רבי אבהו. מותר לעשות אהלים מעור בהמה טמאה. הממחקו. מה מחיקה היתה במשכן. זעיר בר חיננא בשם רבי חנינא. שהיו שפין את העור על גבי העמוד. השף את העור על גבי העמוד חייב. משום מה הוא חייב. רבי יוסה בשם רבי יהודה בן לוי רבי אחא בשם רבי יהודה בן לוי. משום ממחק. הדא דאת אמר בחדש. אבל בישן מחלוקת רבי ליעזר וחכמים. דאיתפלגון. המכבד. המרבץ. המגבן. המחבץ. החולב והרודה חלות דבש. חייב חטאת. דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים. משום שבות. אמר רבי יוסי בירבי בון. ולא פליגין. המכבד המרבץ חייב משום דש. המגבן והמחבץ חייב משום לש. החולב והרודה חלות דבש חייב משום קוצר. הסוחט זתים מאביהן חייב משום קוצר. למי נצרכה. לרבי אליעזר. רבי חייה בשם רבי יוחנן. הגורד ראשי כלונסות חייב משום מחתך. הממרח את האיספלנית חייב משום ממחק. מחק אות אחת גדולה ויש במקומה כדי לכתוב שתי אותות חייב. כתב אות אחת גדולה אף על פי שיש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות פטור. רבי מנחם בירבי יוסי אומר. זה חומר במוחק מכותב. שהמוחק על מנת לתקן חייב. והכותב על מנת לקלקל פטור. יש שהוא כותב נקודה אחת וחייב עליה משום כותב ומשום מוחק. יש שהוא מוחק נקודה אחת וחייב עליה משום כותב ומשום מוחק. היך עבידא. היה דל״ת ועשאו ריש. ריש ועשאו דלת. חייב משום כותב ומשום מוחק. ד. מה בניין היה במקדש. שהיו נותנין קרשים על גבי אדנים. ולא לשעה הייתה. אמר רבי יוסה. מכיון שהיו חונים ונוסעים על פי הדיבר כמי שהיא לעולם. אמר רבי יוסי בירבי בון. מכיון שהבטיחן הקדוש ברוך הוא שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לעולם. הדא אמרה. בניין לשעה בניין. הדא אמרה. אפילו מן הצד. הדא אמרה. אפילו נתון על גבי דבר אחר. הדא אמרה. בניין על גבי כלים בניין. אדנים כקרקע הן. תני. אחד מביא את האבן ואחד מביא את הטיט. המביא את הטיט חייב. רבי יוסה אומר. שניהן חייבין. סבר רבי יוסה. אבן בלא טיט בניין. הכל מודין שאם נתן את הטיט תחילה ואחר כך נתן את האבן שהוא חייב. הבנאי שיישב את האבן בראש הדימוס חייב. למי נצרכה. לרבנן. וההן דעבד דפין וההן דעבד ספיין. חייב משום בונה. והסותר. ובלבד לצורך. רבי חמא בר עוקבא בשם רבי שמעון בן לקיש. הגודל כלי צורה חייב משום בונה. רבי אילא בשם רבי שמעון בן לקיש. הנופח כלי זכוכית חייב משום בונה. רבנן דקיסרין בשם רבי שמעון בן לקיש. יש דברים קרובים ורחוקים. ויש דברים רחוקים וקרובים. הגודל כלי צורה. והנופח כלי זכוכית. והעושה כלי בדפוס. כולהון משום בונה. הבורר והמשמר והמרקד כולהן משום מעביר פסולת. כל אחד ואחד חיובו בפני עצמו. ולמה לא תנינן הושטה עמהון. רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי. מפני מחלוקת רבי עקיבה וחכמים. רבי חזקיה רבי יודה בן לוי רבי יהושע בן לוי בשם רבי. יתר עליהן הושטה. ולמה לא תנינתה עמהון. כל המלאכות באחת. וזו בשתים. כל המלאכות יש להן תולדות. וזו אין לה תולדת.