תלמוד ירושלמי שבת פרק ט הלכה ד

משנה: מניין לסיכה שהיא כשתייה ביום הכפורים. אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר. שנאמר ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו: הלכה: ד. מניין לסיכה כול׳. כהדא דתני. בשבת בין סיכה שהיא שלתענוג בין סיכה שאינה שלתענוג מותר. ביום הכיפורים בין סיכה שהיא שלתענוג בין סיכה שאינה שלתענוג אסור. בתשעה באב ובתענית ציבור סיכה שהיא שלתענוג אסור. שאינה שלתענוג מותר. תני. שוות סיכה לשתייה לאיסור ולתשלומין אבל לא לעונש. ביום הכיפורים לאיסור אבל לא לעונש. והא תני. ולא יחללו. להביא את הסך ואת השותה. אמר רבי יוחנן. לית כאן סך. אמר רבי אבא מרי. אם אומר את. לית כאן סך. לית כאן שותה. דלא כן דבר שהוא בא משני לווין מצטרף. מניין שהוא מחוור בעשה. רבי אלעזר בשם רבי סימיי. לא נתתי ממנו למת. מה אנן קיימין. אם להביא לו ארון ותכריכין. לחי הוא אסור לא כל שכן למת. אי זה דבר שהוא מותר לחי ואסור למת. הוי אומר. זה סיכה.