תלמוד ירושלמי שקלים פרק ה הלכה א

משנה: אילו הן הממונין שהיו במקדש. יוחנן בן פינחס על החותמות. אחייה על הנסכים. מתיה בן שמואל על הפייסות. פתחיה על הקינים פתחיה זה מרדכי. ולמה נקרא שמו פתחיה שהיה פותח בדברים ודורשן ויודע בשבעים לשון. בן אחייה על חולי מעים. נחונייה חופר שיחין. גביני כרוז. בן גבר על נעילת שערים. בן בבי ממונה על הפקיע .בן ארזה על הצלצל. הוגדס בן לוי על השיר. בית גרמו על מעשה לחם הפנים. בית אבטינס על מעשה הקטרת. אלעזר על הפרוכות ופנחס המלביש. הלכה: אילו הן הממונין שהיו במקדש כול׳. רבי חזקיה אמר. רבי סימון ורבנן. חד אמר. כשירי דור ודור בא למנות [עליהן]. וחורנה אמר. מי שהיה באותו הדור מנה מה שבדורו. מאן דאמר. כשירי כל דור ודור בא למנות. על כולן הוא אומר. זיכר צדיק לברכה. מאן דאמר. מי שהיה באותו הדור מנה מה שבדורו. על כולן הוא אומר. ושם רשעים ירקב. ועל מי נאמר זיכר צדיק לברכה. על בן קטין וחביריו. אמר רבי יונה. כתיב לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל. זה רבי עקיבה שהתקין מדרש הלכות והגדות. ויש אומרים. אילו אנשי כנסת הגדולה. מה שהתקין זה כללין ופרטין. אמר רבי אבהו. כתיב משפחות סופרים יושבי יעבץ. מה תלמוד לומר סופרים. אלא שעשו את התורה ספורות ספורות. חמשה לא יתרומו. חמשה דברים חייבין בחלה חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן. שלשים ושש כריתות בתורה. שלשה עשר דבר בנבלת העוף הטהור. ארבע אבות נזיקין. אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. אמר רבי אחא. כתיב לעזרא הכהן הסופר. מה תלמוד לומר סופר. אלא כשם שהיה סופר בדברי תורה כך היה סופר בדברי חכמים. רבי חגיי בשם רבי שמואל בר נחמן. הראשונים חרשו וזרעו ניכשו כיסחו עידרו קצרו עימירו דשו זרו בררו טחנו הרקידו לשו קיטיפו ואפו. ואנו אין לנו פה לוכל. רבי אבא בר זמינא בשם רבי זעורא. אין הוון קדמאיי מלאכין אנן בני אינש. ואין הוון בני אנש אנן חמרין. אמר רבי מנא. בההיא שעתא אמרין. אפילו לחמרתיה דרבי פינחס בן יאיר לא אידמינן. חמרתיה דרבי פינחס בן יאיר גנבתה ליסטאי בליליא. עבדת טמירא גבון תלתא יומין ולא טעמה כלום. בתר תלתה יומין אימלכון מחזרתה. אמרון. אפקונה מן הכא דלא תימות גבן. אפקונה. אזלת וקמת לה על תרעא דמרה. שריית מנהקה. אמר לון. פתחון להדא עליבתא דאית לה תלתא יומין דלא טעמה כלום. פתחון לה ועלת לה. אמר לון. יהבו לה תיכול. יהבון קומה סערין ולא בעת מיכול. אמרון ליה. רבי. לא בעת מיכול. אמר לון. מתקנין אינון. אמרו ליה. אין. אמר לון. וארימיתון דמיין. אמרון ליה. לא כן אלפן רבי. הלוקח זרע לבהמה קמח לעורות שמן לאור פטור מן הדמאי. אמר לון. מה נעביד להדא עליבתא דהיא מחמרה על גרמה סגין. וארימון דמיין ואכלת. פתחיה על הקינים. בוא וראה מה גדול הוא כוחו שלאותו האיש שהוא פותח דברים ודורשן ויודע בשבעים לשון. תני. סנהדרין שיש בה שנים שיודעין לדבר וכולן ראויין לשמוע הרי זו ראויה לסנהדרין. שלשה הרי זו בינונית. ארבעה הרי זו חכמה. וביבנה היו בה ארבעה. בן עזאי ובן זומא בן חכינאי ורבי אלעזר בן מתיה. אמר רב חסדא. פעם אחת יבשה ארץ ישראל (וקלטו לגגות צריפין.) [ולא ידעו מהיכן להביא. והוה תמן חד אלם דהוה יהיב חד ידיה על גגות וחדא ידיה על צריפא. איתוניה קמיה דפתחא. אמר להו. אי אתר דמיתקרי גגות צריפין או צריפין גגות. אזלין לתמן ואשכחון.] אמר רבי יוסה בירבי בון. פעם אחת נשדף כל העולם כולו ולא היו יודעין מאיכן להביא. והווה תמן חד אילם והוה יהיב ידיה על עייניה ויד͏יה על סוכרא. אייתוניה גבי פתחיה. אמר לון. אית אתר דמיתקרי עין סוכר או סוכר עין. ואזלון תמן ואשכחון. שלש נשים הביאו קיניהן. אחת אומרת. לעינתי. ואחת אומרת לימתי. ואחת אומרת. לזיבתי. זו שאמרה. לעינתי. סברין מימר. שופעת כמעיין. אמר לון. בעיינה סכנת. זו שאמרה. לימתי. סברין מימר. שופעת כים. אמר לון. בימה סכנת. זו שאמרה. לזיבתי. סברין מימר. זבה ממש. אמר לון. זאב בא ליטול את בנה. בן אחייה על חולי מיעים. על ידי שהיו הכהנים מהלכין יחיפים על הרצפה והיו אוכלין בשר ושותין מים היו באין לידי חולי מיעים. והוה ידע אהיי דין חמר טב למעייא. והיי דין חמר סמס למעייא. נחונייה חופר שיחין. שהיה חופר שיחין ומערות. והוה ידע היי דין כיף מקורר מיא והיי דין כיף אית ביה שרברובי ועד מטי הן שרברוביתיה מטייה. אמר רבי אחא. ומת [בנו] בצמא. אמר רבי חנינה. מאן דאמר דרחמנא וותרן יתוותרון בני מעוי. אלא מאריך רוחיה וגבי דידיה. אמר רבי אחא כתיב וסביביו נשערה מאד. מדקדק עמהן כחוט השערה. אמר רבי יוסה. לא מטעם הזה. אלא מן מה דכתיב ונורא [הוא] על כל סביביו. מוראו על הקרובים יותר מן הרחוקים. רבי חגיי בשם רבי שמואל בר נחמן. מעשה בחסיד אחד שהיה חופר בורות שיחין ומערות לעוברים ולשבים. פעם אחת היתה בתו עוברת להינשא ושטפה נהר. והוון כל עמא עללין לגביה בעיין מנחמתיה ולא קבל עלוי מתנחמה. עאל רבי פינחס בן יאיר לגביה בעי מנחמתיה ולא קבל עלוי מתנחמה. אמר לון. דין הינו חסידיכון. אמרין ליה. רבי. כך וכך היה עושה וכך וכך אירע. אמר. איפשר שהיה מכבד את בוראו במים והוא מקפחו במים. מיד נפלה הברה בעיר. באת בתו שלאותו האיש. אית דאמרין. בשוכתא איתעריית. ואית דאמרין. מלאך ירד כדמות רבי פינחס בן יאיר והצילה. גביני כרוז. שהיה מכריז בבית המקדש. מה היה אומר. הכהנים לעבודה והלוים לדוכן וישראל למעמד. אגריפס המלך שמע קולו עד שמונה פרסאות ונתן לו מתנות הרבה. בן גבר על נעילת שערים. תירגם רב קומי דבית רבי שילה. קרא גברא. אכריז כרוזא. אמרון ליה. קרא תרנוגלא. אמר לון. והתנינן בן גבר. אית לך מימר בר תרנוגלא. בן בבי על הפקיע. שהיה מזויג את הפתילות. רבי יוסה עאל לכופרה. בעא ממנייא עליהון פרנסין ולא קבלון מיניה. עאל ואמר קומיהון. בן בבי על הפקיע. ומה אם זה שנתמנה על הפתילות זכה להימנות עם גדולי הדור. אתם שאתם מתמנין על חיי נפשות לא כל שכן. בן ארזה על הצלצל. כהיא דתנינן תמן. הניף הסגן בסודרין והקיש בן ארזא בצלצל. הוגדס בן לוי על השיר. אמר רבי אחא. נעימה יתירה היה יודע. ואמרו עליו על הוגדס בן לוי שהיה מנעים את קולו בזמר. וכשהיה נועץ גודלו לתוך פיו היה מוציא כמה מיני זמר והיו אחיו הכהנים נזקרין לו בת ראש. בית גרמו על מעשה לחם הפנים בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים וברדייתו ולא רצו ללמד. שלחו והביאו אומנים מאלכסנדריאה והיו בקיאין במעשה לחם הפנים. וברדייתו לא היו בקיאין. בית גרמו היו מסיקין מבפנים ורודין מבחוץ. ולא היתה מתעפשת. ואילו היו מסיקין מבפנים ורודין מבפנים. והיתה מתעפשת. כיון שידעו חכמים בדבר הזה אמרו. כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לכבודו ברא. שנאמר כל פעל יי למענהו. שלחו אחריהם ולא רצו לבוא עד שכפלו להן שכרן. שנים עשר מנה היו נוטלין ונתנו להן עשרים וארבע. רבי יהודה אומר. עשרים וארבע היו נוטלין ונתנו להן ארבעים ושמונה. אמרו להן. מפני מה אין אתם רוצין ללמד. אמרו להן. מסורת היא בידינו מאבותינו שהבית הזה עתיד ליחרב. שלא ילמדו אחרים ויהיו עושין כן לפני עבודה זרה שלהן. בדברים הללו מזכירין אותן לשבח. שלא יצא ביד בניהם פת נקייה מעולם. שלא יהו אומרים. ממעשה לחם הפנים הן אוכלין. בית אבטינס על מעשה הקטורת. שלבית אבטינס היו בקיאין בפיטום הקטורת ובמעלה העשן ולא רצו ללמד. שלחו והביאו אומנים מאלכסנדריאה והיו בקיאין בפיטום הקטורת. ובמעלה עשן לא היו בקיאין. שלבית אבטינס היתה מתמרת ועולה ופוסה ויורדת. ושלאילו היתה פוסה מיד. כיון שידעו חכמים בדבר אמרו. כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לכבודו ברא. שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו׳. שלחו אחריהם ולא רצו לבוא עד שכפלו להן שכרן. שנים עשר מנה היו נוטלין ונתנו להן עשרים וארבעה. רבי יהודה אומר. עשרים וארבעה היו נוטלין ונתנו להן ארבעים ושמונה. אמרו להן. מפני מה אין אתם רוצין ללמד. אמרו להן. מסורת בידינו מאבותינו שהבית הזה עתיד ליחרב. שלא ילמדו אחרים ויהיו עושין כן בפני עבודה זרה שלהן. בדברים הללו מזכירין אותן לשבח. שלא יצאת אשה משלאחד מהן מבושמת מעולם. ולא עוד אלא כשהיה אחד מהן נושא אשה ממקום אחר היה פוסק עמה על מנת שלא תתבשם. [שלא יהו אומרים. ממעשה פטום הקטורת הן מתבשמות. לקיים מה שנאמר. והיתם נקיים מיי ומישראל.] אמר רבי יוסה. מצאתי תינוק אחד משלבית אבטינס. אמרתי לו. בני. מאי זה משפחה את. אמר לי. ממשפחת פלונית. אמרתי לו. בני. אבותיך לפי שנתכוונו לרבות כבודן ולמעט כבוד שמים לפיכך כבודם נתמעט וכבוד שמים נתרבה. אמר רבי עקיבה. שח לי שמעון בן לוגה. מלקט הייתי עשבים אני ותינוק אחד משלבית אבטינס. וראיתי אותו שבכה וראיתי אותו ששחק. אמרתי לו. בני. למה בכיתה. אמר לי. על כבוד בית אבא שנתמעט. ולמה שחקתה. אמר לי. על הכבוד המתוקן לצדיקים לעתיד לבוא. [ומה ראית.] הרי מעלה עשן לנגדי. נומיתי לו. בני. הראהו לי. אמר לי. רבי. מסורת בידי מאבותיי שלא להראותו לבירייה. אמר רבי יוחנן בן נורי. פגע בי זקן [אחד] משלבית אבטינס [ומגילת סמנים בידו.] אמר לי. רבי. לשעבר היו בית אבא צנועין והיו מוסרין את המגילה הזאת אילו לאילו. ועכשיו שאינן נאמנין הילך את המגילה והיזהר בה. וכשבאתי והרציתי הדברים לפני רבי עקיבה זלגו עיניו דמעות ואמר. מעתה אין אנו צריכין להזכירן לגנאי. אלעזר על הפרוכות. שהיה ממונה על אורגי פרכות. פנחס המלביש. שהיה מלביש בגדי כהונה גדולה. מעשה בכהן אחד שהלביש לאיסטרטיוט אחד ונתן לו שמונה זהובין. ואית דאמרין. תרי עשר יהב ליה.