דיני אבידה וחיוב מציאה
באופן שהבעלים מייאושם = הרי אילו שלו
הכיר בחפץ / באופן הנחת החפץ שיש דעת הבעלים שנאבדה
סיבות הייאוש מצד החפץ / מקום / סביבה
דרך נפילה והבעלים משמשן תמיד על חפץ כזו
שאין בה סימן
שהוא דרך הניח ממילא ידעים הבעלים שהוא שם
שהמקום עומד להפנות ואכ"ז הניח שם הבעלים
שהוא דרך הניח ממילא ידעים הבעלים שהוא שם
אינו משמר כלל ואכ"ז הניח שם הבעלים
בין ההכרה שנאבדה בדרך נפילה בא לו מצד שאדם משמיש בו כל שעה ובין שהניח שם
עיר שרובה כנענים
באופן שאין לבעלים עוד בעלות בהכרח = הרי אילו שלו
מציל מזיטו של ים
אופנים שאין הבעלים מייאוש = עדיין שייך לבעליו וחייבו הקב"ה להכריז
או מצד שאין ידיעה לבעלים שהוא איבדה או שעתיד לאבד
או מצד שהבעלים יודעים שיש יכולת להחזירו
דרך נפילה ואין דרך לשמש בכיסו בחפץ כזו
יש בו טביעת עין
דרך הנחה ונמלך לפנותו
משתמר קצת ויש בו סימן
משתמר קצת ויש בו סימן
אופנים שאין הבעלים מייאושם מהחפץ מצד שאינו אבודה מהם = וממילא לא יגע בו
הכיר באופן הנחת החפץ שהבעלים יודעים מהחפץ
סיבה שאינם אבודים
דרך הנחה הבעלים הניח שם
משמיר קצת ואין בו סימן מספק עדיף שלא יגע בו משיכרז דהא אין בו סימן
דרך הנחה הבעלים הניח שם
במקום במשתמר
בתנאי שריבו ישראל