רמב"ם (משנה תורה) הלכות חגיגה פרק ב הלכה יד
האומר הרי עלי תודה שאצא בה ידי חובתי לשם חגיגה. חיב להביא תודה ואינו יוצא בה ידי חגיגה שאין חגיגה באה אלא מן החלין. כשיזבח אדם שלמי חגיגה ושלמי שמחה לא יהיה אוכל הוא ובניו ואשתו בלבד וידמה שיעשה מצוה גמורה. אלא חיב לשמח העניים והאמללים שנאמר (דברים טז יד) "והלוי והגר והיתום והאלמנה". מאכיל הכל ומשקן כפי עשרו. ומי שאכל זבחיו ולא שמח אלו עמו עליו נאמר (הושע ט ד) "זבחיהם כלחם אונים להם כל אכליו יטמאו כי לחמם לנפשם". ומצוה בלוי יותר מן הכל לפי שאין לו לא חלק ולא נחלה ואין לו מתנות בבשר לפיכך צריך לזמן לויים על שלחנו ולשמחם או יתן להם מתנות בשר עם מעשר שלהם כדי שימצאו בו צרכיהם. וכל העוזב את הלוי מלשמחו ושוהה ממנו מעשרותיו ברגלים עובר בלא תעשה שנאמר (דברים יב יט) "השמר לך פן תעזב את הלוי":