רמב"ם (משנה תורה) הלכות מלוה ולוה פרק ב הלכה ד

מי שהחזק שהוא עני וכשר והולך בתם והדבר גלוי וידוע לדין ולרב העם ובא בעל חובו להשביעו בתקנה זו והחזק התובע שאינו מסתפק בעניות זה אלא רוצה לצערו בשבועה זו להצר לו ולבישו ברבים כדי להנקם ממנו או כדי שילך וילוה מן העכו"ם או יקח נכסי אשתו ויתן לזה עד שינצל משבועה זו. יראה לי שאסור לדין ירא שמים להשביעו שבועה זו ואם השביעו בטל לא תעשה של תורה לא תהיה לו כנשה. ולא עוד אלא ראוי לדין לגער בתובע ולטרדו מפני שהוא נוטר והולך בשרירות לבו. שלא תקנו הגאונים תקנה זו אלא מפני הרמאין והרי נאמר (דברים כב ב) "עד דרש אחיך אתו" דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי ומאחר שהחזק זה שהוא עני ושאינו רמאי אסור להשביעו. וכן אני אומר שמי שהחזק רמאי ודרכיו מקלקלין במשאו ומתנו והרי הוא אמוד שיש לו ממון וטען שאין לו כלום והרי הוא רץ להשבע בתקנה זו שאין ראוי להשביעו אלא אם יש כח בדין לעשותו עד שיפרע בעל חובו או לנדותו עד שיתן יעשה מאחר שהוא אמוד. שפריעת בעל חוב מצוה. כללו של דבר כל שיעשה הדין מדברים אלו וכונתו לרדף הצדק בלבד שנצטוינו לרדפו ולא לעבר הדין על אחד מבעלי דינין הרי זה מרשה לעשות ומקבל שכר. והוא שיהיו מעשיו לשם שמים: