רמב"ם (משנה תורה) הלכות מלוה ולוה פרק יא הלכה א
המלוה את חברו בפני עדים או שאמר לעדים היו עלי עדים שאני חיב לזה מנה או אתם עדי שאני חיב לזה מנה. זו נקראת מלוה על פה ואין צריך לפרעו בעדים. לפיכך אם טען ואמר אחר כך פרעתי נשבע הסת ונפטר. אבל המלוה את חברו בשטר צריך לפרעו בעדים לפיכך אם טען ואמר פרעתי שטר זה אינו נאמן אלא אומרים לו או הבא עדים או עמד ושלם לו חובו. לפיכך האומר לעדים היו עלי עדים שאני חיב לזה מנה אין כותבין עדותן ונותנין למלוה. שלא יחזירו למלוה על פי עדות בשטר עד שיאמר להן הלוה כתבו שטר וחתמו ותנו לו. אף על פי שאמר להן כך צריכין להמלך בו אחר שחתמו בשטר ואחר כך נותנין השטר ביד המלוה. קנו מידו שהוא חיב לו מנה הרי אלו כותבין ונותנין אף על פי שלא אמר להן כתבו שסתם קנין לכתיבה עומד ואינן צריכין להמלך בו: