רמב"ם (משנה תורה) הלכות מלוה ולוה פרק יג הלכה ג
מלוה שבא לבית דין והביא משכון בידו ואמר זה משכונו של פלוני הוא ואני רוצה למכרו ולהפרע חובי. אין בית דין נזקקין לומר לו המתן עד שיבוא לוה ויטען שאם רוצה לומר לקוח הוא בידי אומר ומשיאין לו עצה למכרו בפני עדים כדי שידע לוה בכמה נמכר. וכן המלוה את חברו על המשכון ומת הלוה והמלוה בין שמת הלוה תחלה בין שמת מלוה תחלה הואיל והוא נפרע ממה שתחת ידו ואלו רצה לומר לקוח הוא בידי אומר הרי זה נשבע בנקיטת חפץ ונוטל כדרך כל הנשבעין ונוטלין. ומפני מה אינו נשבע הסת לפי שאינו נשבע על עצמו של משכון אלא על הממון שלוקח. שאלו אמר על עצמו של חפץ זה אתה מכרתו לי אתה נתתו לי היה נשבע הסת ונפטר. אבל אם היו שם עדים שחפץ זה משכון בידו ולא ידעו על כמה וכמה אינו יכול לטל אלא בשבועה והואיל ואין שם עדים ויכול לומר שלי הוא נאמן לומר יש לי עליו כך וכך בשבועה עצמה שהיה נשבע אם היו שם עדים שהוא משכון. שאין אומרין מגו לפטרו משבועה אלא לפטרו מממון שלא יחזיר המשכון עד שיטל מה שטען: