רמב"ם (משנה תורה) הלכות מלוה ולוה פרק כא הלכה א

בעל חוב גובה את השבח שהשביח הלוקח בין שהשביחו מחמת הוצאה בין ששבחו נכסים מאליהן. אלא שאם שבחו מאליהן טורף כל השבח ואם השביחו מחמת הוצאה גובה חצי השבח. כיצד. ראובן שהיה לו חוב על שמעון מאתים ומכר שמעון ללוי שדה במנה והוציא עליה לוי הוצאות והשביחה והרי היא שוה מאתים. כשיבוא ראובן לטרף מלוי טורף ממנה במאה וחמשים של חצי השבח. ואם השביחה מחמת עצמה כגון שהוקרה בדמים או עלו בה אילנות גובה את כלה. הורו חכמים גדולים ואמרו לא יהא הלוקח רע כחו מהיורד לשדה חברו שלא ברשות ששמין לו וידו על התחתונה לפיכך אם השביח מאה והוציא חמשים נוטל כל ההוצאה וחצי השבח היתר על ההוצאה והחצי עם הקרן טורף בעל חוב [ודברים של טעם הם וכך ראוי לדון] וחוזר הלוקח וגובה את הקרן מנכסי שמעון אף מן המשעבדין שמכר או נתן מאחר זמן שמכר בו ללוי. אבל השבח שטרף ממנו בעל חוב בין בחציו בין בכלו אין לוי גובהו אלא מנכסים בני חורין של שמעון שתקנת עולם היא שלא יגבה השבח ולא הפרות שאכל הגזלן ולא מזון האשה והבנות מנכסים משעבדין שאלו דברים שאין להן קצבה. ומקלי כתבה שלא תטרף אשה מן השבח כתבתה. ולמה יטרף בעל חוב חצי השבח בלבד הבאה מחמת הוצאה עצמה לפי שהשבח בא לאחר שלוה מראובן ולאחר שמכר ללוי ונמצא ראובן ולוי כשני בעלי חובות לשמעון והשבח בנכסים שבאו לו אחר שלוה משניהם שהן חולקין כאחד כמו שבארנו. לפיכך ראובן שלוה משמעון מנה וכתב לו שאני עתיד לקנות וחזר ולוה מלוי מאתים וכתב לו שאני עתיד לקנות וקנה אחר כך שדה ומכרה ליהודה במאה וחמשים והשביחה יהודה בהוצאתו והרי היא שוה שלש מאות טורף שמעון ולוי הקרן וחולקין אותו בשוה ונמצא ביד זה חמשה ושבעים וביד זה חמשה ושבעים. וחוזרין שמעון ולוי ויהודה שלשתן וחולקין מאה וחמשים של שבח על הדרך שפרשנו. נמצא שמעון טורף מנה שלו משדה זו ולוי טורף מאה ושלשים ושבעה ומחצה ויהודה נוטל מן השבח שנים וששים ומחצה. וכזה הן חולקין אפלו הן מאה: