רמב"ם (משנה תורה) הלכות ממרים פרק ד הלכה א
זה שחלק על בית דין הגדול בדבר שחיבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. בין שהיו הן אוסרים והוא מתיר בין שהיו הן מתירין והוא אוסר הרי זה חיב מיתה. אפלו הוא היה אומר מפי הקבלה ואמר כך קבלתי מרבותי והן אומרים כך נראה בעינינו שהדין נותן. הואיל ונשא ונתן עליהן בדבר ועשה או שהורה לעשות הרי זה חיב. ואין צריך לומר אם הם מורים מפי הקבלה. וכן אם חלק עליהם בגזרה מן הגזרות שגזרו בדבר שיש בשגגתו חטאת וזדונו כרת. כגון שהתיר החמץ ביום ארבעה עשר בניסן בשעה ששית. או אסרו בהנאה בשעה חמישית. הרי זה חיב מיתה. וכן כל כיוצא בזה: