רמב"ם (משנה תורה) הלכות מעילה פרק א הלכה ט
בהמת הקדש שנפל בה מום ונפדת כמו שבארנו אינה מתרת בגזה ועבודה והרי היא באסורה עד שתשחט. נשחטה אחר פדיונה התרה באכילה. במה דברים אמורים כשקדם הקדשן את מומן או קדם מום עובר להקדשן. אבל המקדיש בעלת מום קבוע למזבח אינה אסורה בגזה ועבודה אלא מדבריהם. נפדת הרי זו כחלין לכל דבר ותצא לחלין להגזז ולהעבד. חוץ מן הבכור והמעשר שהקדשה חלה על גופן אף על פי שהן בעלי מומין קבועין מתחלתן. ואינן יוצאין לחלין להגזז ולהעבד לעולם. ואסור להרביע בבכור או בפסולי המקדשין: