רמב"ם (משנה תורה) הלכות שכירות פרק א הלכה ב
ואלו הן שלשה דינין שלהן. שומר חנם שנגנב הפקדון ממנו או אבד ואין צריך לומר אם נאנס הפקדון אנס גדול כגון שהיתה בהמה ומתה או נשבית הרי זה נשבע ששמר כדרך השומרין ופטור שנאמר (שמות כב ו) "וגנב מבית האיש" וגו' (שמות כב ז) "ונקרב בעל הבית אל האלהים". השואל משלם הכל בין שאבד דבר השאול או נגנב בין שארעו אנס גדול מזה כגון שמתה הבהמה השאולה או נשברה או נשבית שכך כתוב בשואל (שמות כב יג) "ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם". נושא שכר או השוכר שניהם דין אחד יש להן אם נגנב או אבד הדבר השכור או שנטל שכר על שמירתו הרי אלו משלמים. ואם ארעו אנס גדול מזה כגון שהיתה בהמה ומתה או נשברה או נשבית או נטרפה הרי אלו נשבעין שנאנסה ופטורין שנאמר (שמות כב ט) "ומת או נשבר או נשבה אין ראה" (שמות כב י) "שבעת ה'" וגו' וכתיב (שמות כב יא) "אם גנב יגנב מעמו ישלם לבעליו" וגו'. נמצאת אומר שומר חנם נשבע על הכל. והשואל משלם את הכל חוץ מן המתה בשעת מלאכה כמו שיתבאר. נושא שכר והשוכר משלמין את האבדה ואת הגנבה ונשבעין על האנסין הגדולים כגון שבורה ושבויה ומתה וטרפה. או שאבד הדבר בספינה שטבעה בים או נלקח בלסטים מזין וכל כיוצא באלו משאר אנסין הגדולים: