רמב"ם (משנה תורה) הלכות שכירות פרק ט הלכה ד

השוכר את הפועלים והטעו את בעל הבית או בעל הבית הטעה אותם אין להם זה על זה אלא תרעמת. במה דברים אמורים בשלא הלכו. אבל הלכו החמרין ולא מצאו תבואה. פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה. או ששכר להשקות השדה ומצאוה שנתמלאה מים. אם בקר בעל הבית מלאכתו מבערב ומצא שצריכה פועלים אין לפועלים כלום מה בידו לעשות. ואם לא בקר נותן להם שכרן כפועל בטל שאינו דומה הבא טעון לבא ריקן ועושה מלאכה לבטל. במה דברים אמורים בשלא התחילו במלאכה. אבל אם התחיל הפועל במלאכה וחזר בו אפלו בחצי היום חוזר שנאמר (ויקרא כה נה) "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים. וכיצד דין הפועל שחזר בו אחר שהתחיל. שמין לו מה שעשה ונוטל. ואם קבלן הוא שמין לו מה שעתיד לעשות. בין שהוזלו בעת ששכרן בין לא הוזלו בין שהוזלה מלאכה אחר כן בין לא הוזלה שמין לו מה שעתיד לעשות. כיצד. קבל ממנו קמה לקצר בשתי סלעים קצר חציה והניח חציה. בגד לארג בשתי סלעים ארג חציו והניח חציו. שמין לו מה שעתיד לעשות. אם היה שוה ששה דינרין נותן לו שקל או יגמרו את מלאכתן. ואם היה הנשאר יפה שנים דינרין אינו נותן להן אלא סלע שהרי לא עשו אלא חצי מלאכה. במה דברים אמורים בדבר שאינו אבוד אבל בדבר האבוד כגון פשתנו להעלות מן המשרה או ששכר חמור להביא חלילין למת או לכלה וכיוצא בהן אחד פועל ואחד קבלן אינו יכול לחזר בו אלא אם כן נאנס כגון שחלה או שמע שמת לו מת. ואם לא נאנס וחזר בו שוכר עליהן או מטען. כיצד מטען. אומר להם סלע קצצתי לכם בואו וטלו שתים עד שיגמרו מלאכתן ולא יתן להם אלא מה שפסק תחלה ואפלו נתן להם השתים מחזיר מהן התוספת. כיצד שוכר עליהן. שוכר פועלים אחרים וגומרים מלאכתן שלא תאבד וכל שיוסיף לאלו הפועלין האחרים על מה שפסק לראשונים נוטל מן הראשונים. עד כמה עד כדי שכרן של ראשונים. ואם היה להם ממון תחת ידו שוכר להשלים המלאכה עד ארבעים וחמשים זוז בכל יום לכל פועל אף על פי ששכר הפועל שלשה או ארבעה. במה דברים אמורים שאין שם פועלים לשכר בשכרן להשלים המלאכה אבל יש פועלים לשכר בשכרן ואמרו לו צא ושכר מאלו להשלים מלאכתך ולא תאבד בין שוכר בין קבלן אין לו עליהן אלא תרעמת ושמין לשוכר מה שעשה ולקבלן מה שעתיד לעשות: